איך לצייר סובייקט? / שירה זכים

 

פרויקט הגמר שלי סובב סביב ניסיון לצייר ״סובייקט״. את המושג סובייקט אני מגדירה בדרך השלילה: ההפך מאובייקט, שהוא אדם שכל מהותו, זהותו והגדרתו נגזרת ממבטו של אדם אחר. לאור הגדרה זאת, נשאלת השאלה: האם ניתן ליצור דמות של סובייקט על גבי הקנבס? הרי עיקרו של ציור נעוץ במבט של הצופה. הציור לכאורה מקבל את משמעותו כאשר עין הצופה מנכיחה אותו, ״האמנות משקפת את הצופה, לא את החיים״ (אוסקר ווילד). דברים אלו הופכים את מלאכת ציור הסובייקט למלאכה חמקמקה ודיאלקטית, שמטרתה להתגבר על עין הצופה הכובשת. בכל אחד מארבעת הציורים שבתערוכה, אני ניגשת לאתגר זה בהשראת הגדרות שונות של ״סובייקט״.

 

אחת ההגדרות שלוותה אותי, ושנוכחת בכל ציור, היא של המשורר שארל בודלר. בודלר יצר סובייקט בדמות ״המשוטט״, המתאפיין ב״פיזור ומיקוד של העצמי״. כלומר, לפי בודלר, הסובייקט המשוטט הוא חלק מהפיזור ההמוני, ובו בזמן ממוקד בעצמו. את דבריו אלו של בודלר - על אודות הפיזור והמיקוד - תרגמתי לשפה ציורית. כאשר בציוריי ה״מיקוד״ הוא הריאליזם וה״פיזור״ הוא ההפשטה.

 

מוטיב נוסף אותו אני חוקרת בעבודותי הוא מוטיב המבט. מהו המבט המאפיין את הסובייקט? סוג אחד של מבט המופיע ביצירותי הינו החלימה בהקיץ. מבטן של שלוש הדמויות המוצגות ב"אביה" וב"עלמא וליאלי" חושף עד כמה הן שקועות בהרהורים ובנבכי עולמן הפנימי. הן מצויות ב"אותו מסתור מהותי שבו חומק מאיתנו מבטנו ברגע שאנו מביטים" (מישל פוקו). למרות ייצוגן הריאליסטי אל מול הצופה, הדמויות בעצם נמצאות בעולם אחר, עולם שמחוץ להישג ידו (או עינו) של המביט בהן. פרט זה שומר על הדמויות מפני הגדרתו הכובשת של הצופה, כלומר מפני הפיכתן לאובייקט.

 

מבט נוסף נראה בציור "עלמה פ", והוא המבט הישיר, המודע. מבט זה הוא מבטם של אולימפיה של מאנה, ושל סיזיפוס של קאמי. בציור זה ניצבת מודל שמודעת לציירת המציירת אותה, ומודעת לצופה המביט בה. לכאורה, צלילות דעת זו מנציחה את שליטתם של הציירת והצופה בדמות. לנוכח יחסי כוח אלו המודל אינה מעמידה פנים תמימות, כאילו היא השולטת במצבה. אך בדומה לדמותו של סיזיפוס במסה של קאמי, המודעות היא גם מקור של כוח ואף שליטה עבור הדמות. "צלילות הדעת, שנועדה להיות עינויו, משלימה בעת ובעונה אחת את נצחונו. אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו על ידי הבוז" (אלבר קאמי).

 

מוטיב המבטים חוזר גם בציור "עלמה א, או המראה" בו תוויות הצופה והנצפה הינן דינמיות ונזילות. ראשית, המודל היא בעצמה גם ניבטת וגם מביטה. היא ניבטת על ידי הצופה (הנמצא במראה ומחוצה לה) אבל בו זמנית גם מביטה בעצמה... מביטה בעצמה. למעשה, המודל רואה את עצמה בדיוק באותה צורה שהצופה רואה אותה. בנוסף לכך, הצופה הופך בעצמו למעין מודל ברגע שהוא מקבל ייצוג על גבי הקנבס (בתוך המראה). הצופה מביט בייצוגו של עצמו בתוך המראה באותו אופן שבו מביטה המודל בעצמה. בזאת ההבדלים ביניהם מטשטשים.

 

אני מגדירה את תהליך הפרויקט כתהליך מחקרי ואמנותי כאחד. כיאה לשתי זירות אלו התהליך נותר חסר הכרעות ושקוע במורכבויות. הדמויות שיצרתי הן מנוכרות וחידתיות מחד אך גם קרובות ונוכחות מאידך. הן מהוות את גרסתי לדבריה של הסופרת גרייס פיילי: "לכל אדם, בין אם ממשי ואם בדוי, מגיע הגורל הפתוח של החיים".