​

 

 

 

ללא שם

​

חומרים: עץ, בד, מתכת, נייר ועפרונות צבעוניים.

​

יש לי חדר יפה.

עם תמונות ממוסגרות מהרצפה עד התקרה, ומיטת עץ לבנה, שולחן ישן וכיסא ירוק, ארון גדול מדי וכורסה בצבע חרדל, שטיח פרסי יפיפה ושידה עתיקה בסגנון אנגלי כמו שאני אוהבת, שני חלונות גדולים, ושלושה מדפים שעמוסים בספרים ושטויות. בקיצור, כל מה שחדר צריך ויותר.

​

אני כל כך אוהבת את החדר הזה, ולא חושבת שצריך לשנות בו כלום. הוא אוגד בתוכו חלקים גדולים מהאישיות שלי.

אני עד כדי כך אוהבת אותו שאני רוצה שילך איתי לכל מקום. לפעמים רק ליתר ביטחון. שיהיה לי אם אני אצטרך את הזמן שלי לבד. לחשוב, לצחוק, לבכות או מה שזה לא יהיה, מקום בשבילי.

​

בראש שלי גם יש חדר, שדומה מאוד לחדר שלי בבית. גם הוא יפה, ועמוס. אבל הוא גם אטום, רואים דרכו החוצה אבל לא רואים אותו מבחוץ. בחדר הזה אני נמצאת כל הזמן, גם מתי שאני לא רוצה. ולפעמים כל כך בא לי לצאת ממנו, כדי לראות ולהכיר מקומות ואנשים חדשים, ולדעת איך לדבר איתם כמו שבראש שלי אני יכולה.

​

גם את החדר הזה אני מאוד אוהבת, שלא תבינו לא נכון, אבל אני רוצה ללמוד למצוא את האיזון והזרימה בינו לבין העולם שבחוץ.

עבודת הגמר שלי מבוססת על כך והיא כוללת פסל, סיפורים, שירים וציורים.

​

השירים והסיפורים הקצרים מנסים להעביר החוצה על מה אני חושבת בחדר שבפנים. רהיט העץ שעיצבתי ובניתי לי הינו כלי שיצור את המפגש בין החדרים והחלומות שלי לבין העולם - חדר על גלגלים שבאופן תיאורטי יכול להתלוות אלי תמיד, נותן לי את הפינה והשקט שלי בעת הצורך, אבל גם מכריח אותי לצאת מאזורי נוחות ולחקור מקומות חדשים. את שני הציורים הקטנים של צמחייה חצי דמיונית ליד הבית שלי ציירתי בעקבות אחד מהסיפורים. בנוסף, החלטתי לשלב בתערוכה גם ציור גדול של דיוויד בואי שאני מאוד אוהבת.

​

כל מה שעשיתי הוא מאוד אישי, אבל אני יודעת כי הרבה מהתחושות שהנחו אותי הן נפוצות ומוכרות, וכי ניתן למצוא את הקשר וההזדהות בזוויות שונות ודומות.

​

אז את הכלי הזה יצרתי למעני אבל הוא מיועד לכל מי שזקוק לו, וגם למי שלא, אפשר לשבת בו יחד ולמצוא לו יעודים אחרים. הוא פתוח לרעיונות.