ניסיון חדש לרקע סופי.png

To play, press and hold the enter key. To stop, release the enter key.

press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom

נגה חלק

שמורת טבע

טריפטיך פורטרט עצמי עם עץ, שמן על דיקט, 122x732 ס"מ

פסל של גזע של עץ דקל

 

במרץ בשנה שעברה, הייתה לי חוויה שחקוקה לי, והיוותה מניע ראשוני לעבודת גמר. ממש כמה ימים אחרי שהתחיל הסגר הראשון, הייתה סופה רצינית. באחד הערבים יצאתי לריצה בלילה בטיילת, והיה חשוך והייתי לבד. רצתי וחלפתי על ערימות של עצי דקל נפולים שהסופה גרמה להם להתנתק. זה היה נראה לי תופעה כל כך מלחיצה ולא טבעית שעץ, שהוא דבר שהוא כל כך תקוע באדמה ואי אפשר להוציא אותו, מצליח להתנתק, ועוד בכזה סדר גודל.

מאותו הרגע התחילה להיות לי אובססיה עם עצי דקל, התחלתי להבחין בהם בכל מקום, לחפש אותם ולמצוא אותם בצורות שונות.. ברוח הם נראים אנושיים, כמו אנשים מרקדים. כשהדקל נמצא בתשתית גרועה, הראש שלו נופל. והוא נראה כמו עמוד מכוער, ומאבד את הפונקציה שלו של לקשט את הרחובות.

דמיינתי תמונות כהות של עצי דקל נפולים או נופלים בערימות, רציתי להעביר את התחושה שהייתה לי של ריצה בלילה לבד, שהיא מאוד אוורירית וקלילה, לנוכחות חזקה של עץ וליצור נקודת כובד כזו בראש שלו, שממנה הציור מתפשט.

התחלתי לדמיין את עצמי יושבת  בישיבה מזרחית עם גזע של עץ, רציתי שיהיה עניין עם שמירה- שאני אראה שומרת על העץ, ושהוא ייראה שומר עליי. ושאני יושבת במבט מרושע. שעולה מחשבה שאני גרמתי לעצים ליפול.

העץ בציור הפך להיות יותר מחשבה כללית על עצים, כשציירתי אותו, הגעתי לנקודה שעצי דקל מעצבנים אותי, ורציתי רק להיפטר מהם. בכל זאת, הרגשתי שאני צריכה נוכחות פיזית של עץ,  שתשבור את החלל, ותאפשר הליכה מסביבו. ואותו החלטתי להשאיר עם הנרטיב של הדקל, שיהפוך את הציור למקומי- ישראלי ובכך ייתן תחושה שהוא יותר רלוונטי.

בנוסף, רציתי לתת את השם: "שמורת טבע", שמורת טבע היא חבל ארץ שהוכרז כמקום מוגן, והיא שומרת ומגנה על האופי החי והצומח המקומי מפני פגיעה - לרוב של בני האדם. ושם אני יושבת, בשמורת טבע, בוהה אל הצופה במבט מאשים. רציתי להיראות תקועה באדמה בעולם סופני ואינסופי אחר עם כל העצים הנפולים, כאילו אני נמצאת לנצח באותו מקום, והעצים קמים ונופלים. ואני רק מחכה שמישהו יגיע.