ת ש פ ה
5 2 0 2
יואל חנוכה / עילם ליזר / רומי בלנקין / אוריה הר ניר / ענבר בן מנחם ארבל / בר לוי / מאיה לביא / עידן רמי
גאיה רוטרו דביר / נטע רועה / אמרי וכלינסקי / גוני ברקאי / נועה יהושע / מיכל קליינאוורדמן / אנה זלמן
רוני ליאור / לירי רטסקו שומרון / איתן אשל / ליה זלמן / דנה מיליק / עלמה בן זקן / רוני פלג / מיקה בורסוצקי
לילו פידל סורקיס / מיכל צפריר / אביגיל דוידוביץ' / פריאל אסרף / הילה אלימלך / אורי אופיר
גאיה דבוסק / שי יו דיגלי / גלי אלסטר / אמילי בורשטיין / לאה שפדייב / אופיר בנימין / עלמה ירקון / יעל גולן
ראש המגמה / פיטר יעקב מלץ
אייל יערי וליאת קוך / מסלול תלת מימד
יונתן שילה כתרי וטל ירושלמי / מסלול דו מימד
דוד חקי ורינת קוטלר / מסלול ניו מדיה
עיצוב קטלוג / דוד חקי
דבר מנהל בית הספר / ד"ר דן שגיב
בוגרות ובוגרים יקרים,
בתום שלוש וארבע שנות יצירה במגמה החזותית, הגעתם אל קו הגמר עם בציר משובח של תוצרים אמנותיים מהמעלה הראשונה. יצירותיכם עומדות בכל אמת מידה מקצועית, ואנו שמחים וגאים על הגיוון הרב-תחומי בכל המדיומים החזותיים הקיימים. בכל שנותיכם בבית הספר התמודדתם עם מציאות חברתית בלתי נתפסת. על אף הקושי הרב, התעלתם מעל קשיי היום יום והתקופה, והרמתם תערוכת גמר איכותית ביותר ומלאת השראה. מאחל לכולכם הצלחה בכל אשר תפנו בהמשך דרככם.
ד"ר דן שגיב
מנהל בית הספר
דבר רכז המגמה לאמנות חזותית / פיטר יעקב מלץ
לתלמידי ותלמידות מחלקת האמנות החזותית,
בשנתיים האחרונות אנו מוצפים במילים – הרס, קריעה, פירוק, מיטוט. כותרות רמות וחריפות, סיסמאות גבריות הנשמעות מפי גנרלים, פוליטיקאים, מומחים ואנשי תקשורת.אך עבודותיכם בתערוכת הבוגרים הציעו טרמינולוגיה אחרת – עדינה יותר, מאופיינת במגע של רכות ובאנרגיה של עוצמה נשית - אנימה.
הרס וקריעה הוחלפו בפעולות של פרימה. פרימה של זיכרונות ילדות, פרימת מציאות יציבה , פרימה של קשרים ישנים, של אנשים שסביבותיהם מתערערות, ושל המבט המוכר שהשתנה. אך זו אינה פרימה לשם פרימה. זו פרימה שהיא גם אריגה. אריגה של מפת חיים בוגרת, של מציאות נוזלית, משתנה, גמישה, אשר קוראת לכם ליצירת רקמה אנושית חדשה, עשויה מחוטי זמן, זיכרון, ורגעים. ויותר מכך – זו יצירה של מבט אחר, של תפיסה אחרת בעלת מבט מעמיק.
אני יודע שמילים כאלה עשויות להישמע כגבוהות או פילוסופיות, אך אני אומר לכם בכנות – השכבה הזו, אתם, תמיד אופיינתם בבגרות ובמורכבות. בכשרון נדיר, בתשוקה ללמוד, בעשייה בלתי פוסקת, בהגשמה של יצירה שמחפשת תמיד את הדבר הייחודי, את הקול האותנטי שלכם. במהלך כל השנים בהן זכיתי להכיר אתכם, הצלחתם להציע, באורח טבעי, זמן אחר – זמן שקט,זמן מלא במרחב, שאפשר לכל אחד ואחת מכם לחקור את הצורות והצבעים של נשמתכם ולהוציא מעצמכם את הדבר היפה והטוב ביותר.
תודה ענקית לצוות המורים המלווה, למחנכים היקרים, ליועצים, למשק ולהנהלה – על העשייה המשותפת, על החזון המשותף. כל אחד ואחת מכם היה שותף למסע הזה, והחיבור בינינו מהווה את הקסם שבמעשה האמנות.
מאחל לכםן המשך עשייה יצירתית פוריה, למידה סקרנית ונתינה
פיטר יעקב מלץ
רכז אמנות חזותית
אופיר בנימין
״... אולם, כיצד נוכל למצוא את עצמנו מחדש? כיצד יוכל האדם להגיע לידיעת עצמו? שהרי האדם דבר אפל וחסוי היטב; ואם לארנבת שבעה עורות, האדם מסוגל להשיל מעליו שבע פעמים שבעים עורות, בלא שיוכל לומר:" עתה הנני כפי שאני, איני עוד קליפות בלבד". נוסף על כך, הרי זה מעשה מכאיב ומסוכן לחפור כך בתוך עצמך ולרדת באלימות ובקיצור הדרך למעמקי ישותך: אדם עלול לפגוע בעצמו בקלות רבה בעשותו כן, ושום רופא לא יוכל לרפאו.
יתרה מזו, מה צורך בכל זה... התר לנפש לשאול עצמה: מה שלט בך ובו בזמן גרם לך עליצות ושמחה? בחן כסדרם מושאי הערצה אלה, וייתכן שבאמצעות ישותם והשלכותיהם יניבו חוק. את חוק היסוד של העצמי האמתי שלך....״
- פרידריך ניטשה, מתוך שופנהאור כמחנך ,מסות על חינוך לתרבות
תודות מיוחדות:
משחק: לילי לייקין
הקלטת סאונד ותמיכה נפשית: דן גליקמן
עזרה על הסט: אביגיל אזולאי
אוּרוֹבּוֹרוֹס (Ouroboros)
מיצב וידאו
כבר תקופה ארוכה אני מתעניינת וחוקרת את הקונספט של פרדוקסים. לכן, בצורה טבעית החלטתי שבעבודת גמר שלי אני אעסוק בפרדוקס שאני מתחברת אליו ברמה האישית. חקרתי לעומק פרדוקסים שמשכו אותי, התקשיתי לבחור באחד ולהחליט כיצד אעביר אותו, וככל שהמשכתי במחקר מצאתי את עצמי עמוק מדי בין כל הנושאים.
לבסוף מצאתי פרדוקס שבמובן מסוים מכיל את כל הפרדוקסים שהתלבטתי ביניהם, וכן מאפיין את תהליך העבודה שלי- פרדוקס המודעות העצמית.
פרדוקס המודעות העצמית מתאר מצב שבו מודעות עצמית, שלרוב מקנה דרך להתפתחות התודעה ושיפור אישי, נהפכת לאובססיה המציגה שיתוק פוטנציאלי. זהו מצב שבו המיקוד העצמי לוכד את האדם במעגל של ניתוח וביקורת עצמית ומעכב כל פעולה והתקדמות ברמה המעשית הפשוטה.
מודעות עוזרת לשבור אקסיומות, לזהות דפוסים, מגבלות או קשיים, ומביאה תובנות שמקדמות שינוי וצמיחה. עם זאת, מרגע שנולדה המודעות קיים חוסר בהרמוניה פנימית ונוצר הקונפליקט בין המודע ללא- מודע. החיפוש הבלתי פוסק אחר הבנה עמוקה יותר גורם לאדם לאבד קשר עם הזרימה הטבעית שלו ומייצר קושי להרגיש אותנטי.
בחרתי לקרוא לעבודה שלי אורובורוס כיוון שהאורובורוס היא ישות המסמלת בין היתר מחזוריות נצחית, התייחסות עצמית ואת המצב הראשוני ביותר של התודעה.
אביגיל דוידוביץ
את האובייקטים התלויים בחלל פיסלתי בעיסת נייר, צורות אמורפיות המדמות קליפות עדינות שעטפו פרי כלשהו בעבר והושלכו כפסולת, קליפה מכסה ומגנה על משהו פגיע וטוב שנמצא בפנים. בקליפות יצרתי נקבים החושפים אור וציפיתי אותן בבדי תחרה אותם טבלתי בשעווה. בד התחרה עדין וחלש, לרוב הוא נמצא בהלבשה תחתונה. כאשר ציפיתי את הקליפות הנקובות בבד הטבול בשעווה הרגשתי שאני הופכת אותן לגופניות, כך שהן לא רק שומרות ומגנות הן גם חשופות.
תהליך היצירה הפגיש אותי עם החששות שלי מהתמסרות מלאה בכך שגם אליו חששתי להתמסר לגמרי. בתחילת תהליך היצירה עבדתי בצורה מבוקרת ומדודה של פעם בשבוע, כך שהתקדמתי בעבודה אך לא דרשתי מעצמי יותר מידי, לא חשבתי על היצירה חוץ מאותו יום בשבוע. עם הזמן הבחנתי כיצד מחשבות על היצירה מלוות אותי לאורך כל השבוע, כך גם ההגעות לסטודיו הפכו ליותר תכופות ומידת ההתמסרות שלי ליצירה רק הלכה ועלתה. ההתמסרות ליצירה העלתה בי תחושות של ביקורת עצמית, פקפוק ביכולות שלי ותחושה של חוסר שביעות רצון מאיך שיוצא לי. לצד תחושות קשות אלה הרגשתי גם שקועה ומחוברת רגשית ליצירה, לצייר ולפסל הרגיש כאקט תרפויטי ומרגיע, הרגשתי שאני יכולה לבטא את עצמי.
ללא כותרת
טכניקות מעורבות (כגון שימוש בדפי אורז, סיליקון, צבעי שמן)
אני חוקרת מעברים בין התמסרות לריחוק. בתקופה האחרונה מעסיקה אותי השאלה למה התמסרות נחוות אצלי לעיתים כאובדן שליטה, המעורר את הרצון להרחיק ומעלה בי תחושות ניכור לאותה משימה או אדם אליו אני צריכה להתמסר.
התמסרות במסגרת של קשר אישי מעלה אצלי היקשרות,תלות לאותו אדם, דבר ששם אותי במצב חשוף. מתוך תחושות אלוציירתי בשמן נשים בסיטואציות חשופות, הצופה פולש לאותן סיטואציות אינטימיות במבט מציצני. את הסצנות מלווה מלנכוליה מסוימת ותחושת אי שקט רגשי. למרות שהסיטואציות הן של שהיה נוחה ונעימה, כשלונה של הדמות להתמסרות מלאה מפריעה לשקט ומותירה את הדמות בודדה ומנוכרת.
בציור הראשון ניתן לראות דמות נשית באמבטיית קצף. הדמות נראית רגועה, מבטה לא מבחין בצופה, היא מתמסרת למים באמבטיה ולרוגע. למרות השקט בסצנה יש בה גם אימה מסוימת ותחושה של הרס עצמי.
בעוד הצופה לא יכול להישיר מבט אל עיניה של הדמות הראשונה, מבטו נפגש עם הדמות בשניהציורים האחרים המוצגים בתערוכה. באחד, הדמות מתלבשת ומבטה מאשים את הצופה אשרפלש לרגע פרטי זה. בשני, הדמות הנשית מחובקת עם דמות גברית. מבטה לא עסוק בגבר, הוא רפלקטיבי , מופנה פנימה ומשדר בדידות ועצב.
אוריה הר ניר
אורי אופיר
בשלוש השנים האחרונות שמתי לב שאני יוצרת הכי טוב במצבים בהם אני יוצרת מתוך החומר ובספונטניות. זאת בעדיפות, למדידות מחושבות ותכנונים ארוכים. לכן בהתחלה התקשתי קצת להתחיל את עבודת הגמר, ולאורך הדרך החלטתי שאת העבודה הזו אני יוצרת בלי למדוד שום דבר בה. משמע, הקונסטרוקציה לא נמדדה עם סרגל המטר, גודל המתכת יחסית לפרופורציות גוף לא נמדדו, כמות עיסת הנייר וכו׳…
דבר זה כן יצר בתהליך כמה נקודות בהן הייתי צריכה ללכת צעד אחורה ולשנות טעויות שנעשו אבל זה הפך את תהליך היצירה שלי להרבה יותר משחרר ומהנה ממה שהוא היה אם הייתי מודדת ומחשבת כל צעד שעשיתי בשביל להגיע לתוצאה ללא פגמים משום שבני אדם וגוף האדם הם אינם מושלמים ופגמים הם מה שמייחדים כל אדם מהשני.
גוף ומים
פסל בטכניקה מעורת מבוססת עיסת נייר
עבודת הגמר שלי עוסקת באספקט החיבור של האדם עם הים וספציפית בין גולשים לבין הים. בעבודה זו התמקדתי בעיקר בתנועה וארודינמיקה של הגוף במנח הגלישה הבסיסי על הגלשן, כמו כן בגלשן המעניק חיבור בין הגולש לים.
מאז שאני בת 10 אני זוכרת את עצמי בים ובמועדון הגלישה שלי באותו החוף יומיים בשבוע לפחות. בתקופות לחץ ועומס הדבר שהייתי עושה בשביל לשחרר את הראש ולהשתיק את הלחץ והמחשבות זה ללכת לים לקחת את הגלשן שלי ולהיכנס למים.
הגלישה תמיד הייתה חלק דומיננטי בחיי וכאשר לא ידעתי מה לעשות לתערוכת הגמר שלי הלכתי לגלוש. בזמן שהייתי במים חשבתי על זה שאני רוצה לקשור את שני העולמות העיקריים שלי שהם אמנות וגלישה לכדי מקשה אחת.
איתן אשל
העבודה טומנת בחובה את החשיבות של הנוף בתרבות הישראלית. כל דימוי בציור מיצג דימויים היסטוריים ויצירות אמנות שונות בהיסטוריה של התרבות המקומית. השדה בציור הוא לא רק הפשט שלו אלא הוא מצטט את ערך עבודת האדמה בציונות המעשית, את השדה בו רות הכירה את בועז, את החקלאות ביצירתו של יוחנן סימון, את השדות המוזהבים ב-״שדות גולדברג״ של מאיר אריאל ועוד מאות יצירות שמתכתבות זו עם זו.
השובך בציור ריק מציפורים, ומופנה כלפי חוץ הציור מחכה לשובם הביתה.
מיצב ציור
שמן על בד, בול עץ, מבנה מעץ
את תהליך העבודה התחלתי בידיעה שאני עומד לצייר דימויים מתוך הטבע הישראלי. אספתי מקורות השראה שונים מתוך ציורים, טקסטים, עיתונים ותמונות שצילמתי. התחלתי בציורי נוף קטנים בהם ציירתי נופים ריאליסטיים ופיגורטיביים אשר מהם פיתחתי את הדימוי הסופי. לאחר מכן תרגלתי הגדלה של חלק קטן מדימוי לקנבס גדול. פרסתי את הבד שלא צפיתי את גודלו, והתחלתי לצייר. תכננתי, רשמתי, צבעתי, ציירתי, תיקנתי ושיפצתי עד שהגעתי לתוצאה הסופית.
הנוף המוצג בציור הוא נוף שמלווה אותי לאורך חיי. המושב, השובך, השדות, הברושים והשמיים הפתוחים אלו דימויים שאני רואה כל יום. בתקופה האחרונה של המלחמה יוצא לי לא מעט לשבת בחוץ ולהסתכל על הנוף הנשקף מהחצר של הבית שלי. הנוף גורם לי להרגיש קצת נחמה ושקט, אך אז נשמע רעש של פיצוץ או של מטוס שמחזיר אותי למציאות בה אנו נמצאים. הרעיון שעומד מאחורי העבודה הוא יצירת מרחב שמדמה את החוויה הרגעית הזו.
אמילי בורשטיין
בהשראת הנושא, פיתחתי קולקציית בגדים המשלבת נוצות כביקורת על ציד שעשוע שיש לאורך ההיסטוריה. וכך התמודדתי עם השאלה כיצד אוכל להציג אופנה באופן שלא רק יציג את הבגד עצמו, אלא גם ייצור חוויה רגשית חזקה.
כך נוצרה הדמות, דמות המגלמת את מצוקתן של הציפורים, את הפחד והבהלה. היא אינה לובשת את הבגדים מכיוון שהיא מנסה לאסוף ולהחזיר את נוצותיה, מתוך תחושה של חרדה היא נאבקת עם נוצותיה, מנסה להחזירן, כאילו היא עצמה לכודה במלכודת של גורלה. דרך דמות זו רציתי להמחיש את הכאב ואת הפגיעות, ולהזכיר שהיופי אינו מצדיק סבל.
ארון ציד
מיצב
במהלך המחקר שלי לגיבוש רעיון לעבודת הגמר, התעניינתי במיוחד בציד ציפורים של האדם. דימוי הציפור העדינה הסובלת ייצגה עבורי דווקא את האלימות האנושית. אלימות המופנית לחלש ולחסרי הכלים להתנגדות.
אחרי העמקה בנושא, גיליתי כיצד ציד עבר מאמצעי הישרדותי לצורך השגת מזון, לפעולה חסרת רחמים הנועדה לשעשוע בלבד, בתקופות מאוחרות יותר.
עניין זה, בלט במיוחד, בתקופת המאה ה-19, בה בני אצולה ואנשי החברה הגבוהה נהגו לצאת למסעות ציד לשם הנאה בלבד. ציפורים רבות ניצודו בהמוניהן רק כדי לקשט עם נוצותיהן של כובעי הנשים והאביזרים האופנתיים של התקופה. מסעות ציד אלו, שהיו מלווים בתחושת עליונות ושליטה על הטבע, גרמו להכחדת מינים רבים ולסבל בלתי נתפס של
עופות שנלכדו ונורו להנאת האדם.
אמרי וכלינסקי
המניע לעבודה לא היה הדימוי, זו העשייה. נהניתי ליצור לעצמי פלטה של עבודות שונות ולגלות טכניקות נוספות. אני אוהבת את ההרגשה להיות בסטודיו, לתפור, לצייר או לפסל. ההתעסקות בדימוי היא חשובה אבל יותר מזה נהנתי להתעמק בדימוי כי רציתי ליצור ולעבוד.
יצוק באדמה
בד, דיו, חומר קרמי, בטון - מידות משתנות
במהלך השנה התעסקתי בדימוי העץ ובחומר העץ. זה התחיל כשראיתי את היחסים המורכבים המתקיימים בין עץ, טבעי וגולמי, להווי העירוני המנוכר והמלוטש.
את היחסים המורכבים זיהיתי בפעם הראשונה,על ידי התבוננות בעץ שלא מוותר לכך ששתלו אותו בגומחת בטון מתוחמת ושובר את המדרכה בעזרת שורשיו.
בפעם השניה התבוננתי וזיהיתי מודעות לשימור העצים במרחב הבנוי, ולכך שהתכנון העירוני מתאים עצמו לטבע. ככל שהשנה התקדמה התעמקתי יותר ויותר בדימוי של "עץ". לאו דווקא ביחס בינו לבין האורבניות.
יצרתי עץ מחימר, הכנתי אריחים שעשויים מבטון ומגבס עם טקסטורה של עץ. ולבסוף, תפרתי בעזרת מכונת תפירה את הטקסטורה של עץ, בה התעסקתי לאורך כל השנה, על בד קנבס מספר פעמים, יצרתי מזה רישום ופסל. כל התהליך שלי הוביל לעבודה האחרונה שהיא פסל עץ גדול מבטון, בשילוב חתיכות מהבדים שתפרתי.
אנה זלמן
'לפרום את המרחק', השם שבחרתי לגוף העבודות, מדבר מבחינתי בדיוק את המקום הזה. לפרום את המרחק, משמעותו להפיג, לבטל אותו, כלומר להתקרב, להיות ביחד ובקרבה. אך המקום הזה כרוך בתהליך של פרימה, פירוק, הרס. כדי להיות בעמדה של קרבה, יש להיות מסוגל לפרום את המציאות, את הזיכרון, לחלקי חלקיו. להתוודע למורכבות שטמונה בכל רגע ובכל שבריר והבלח זיכרון.
לפרום את המרחק. אותה תשוקה דוממת אחת. אותה תקווה בלתי ניתנת למימוש להיות אחת עם העבר, עם הילדות, הרוך והפשטות. המרחק שביני לבין כל אלו. אני מבקשת לנסות ולהתיר אותו, לפרום בעדינות, בהתחשבות ובהבנה, את מרבדי המורכבות המסמאים, המעוורים שניחנת בהם המציאות שלנו. בזמנים אלו ובכלל. אני מקבלת את המורכבות ומוצאת בי את המקום להכיל אותה. ועדיין אצורה בי אותה תשוקה, תקווה דוממת להיות בקרבה עם המקום הפשוט, הרך, המובן והטהור.
טכניקות הטקסטיל הן מבחינתי ביטוי לאותה רכות ומתיקות שאצורה בזכרונות הילדות, ומנגד מנכיחות את הקשיים שבהפרדות, את הצדדים האפלים, דרך המלאכה הסזיפית, המקומות של הפרימה, של הכאוס הרגעי בתוך הסדר שנברא.
אני רוצה להודות למשפחתי, שהיא עוגן והשראה עבורי, ובפרט לאמי, המנטורית האומנותית שלי. לחברות, על יצירה משותפת מלאה באושר, תמיכה וייעוץ. ובמיוחד למורי המסלול, ליאת ואייל, על אכפתיות, מסירות, הכוונה וקשיבות כה לא מובנת מאליה. תודה גדולה גם לפיטר, ראש המגמה, שבזכותו הכל קורה.
לפרום את המרחק
רקמה: חוטי תפירה, בד גולמי, בד.
אריגה: מסגרות עץ, מסמרים, חוטים
עבודות במידות משתנות
"משב של אהבה חלף כאן בין נקבי הבד; כל נעיצת מחט קבעה כאן תקווה, או זיכרון, וכל חוטי המשי המשורג הללו לא היו אלא המשכה של תשוקה דוממת אחת".
מאדאם בובארי / גוסטב פלובר
כשנתקלתי במשפט תוך קריאת הספר, הרגשתי שנשקפת אליי מהות העבודה, ברורה ונהירה. הטקסטיל מבחינתי, הוא חומר גלם מתמסר ואוהב, שמוכן לקבל עליו מטענים רבים וחמקמקים, נוגדים וסותרים. הזיכרון שוכן בין נקבי הבד, נסתר וחבוי.
הנושאים המרכזיים בעבודתי נוגעים בזיכרון, ילדות והתבגרות והמתח בינהם, כאשר הטקסטיל והמלאכה הם חלק בלתי נפרד, וכמו מגשימים את אותם תחושות ומושגים מעורפלים ומופשטים.
אני יוצרת מתוך המקום שאני נתונה בו, תקופה של סף, של מעבר. העתיד נפרס לפניי כתהום של חוסר וודאות, ולעיתים אני חשה שאין לי את הכלים לדמיין את התקופה שאחרי, להפיג את הערפל.
אני חוזרת ושבה לאותם זכרונות ילדות שבמובנים רבים מבנים את זהותי. זהו צורך להאחז בעבר, למצוא נחמה וביטחון. אלא שהעבר מוכיח את עצמו כחמקמק, מעורפל ומסתורי לא פחות מן העתיד.
בחיפושי אחר דבר מה קונקרטי, לכאורה אובייקטיבי, פניתי אל אלבומים משפחתיים. אותם ספרים רבים שאוצרים רגעים של יופי, ילדות ומשפחה. מצאתי את עצמי מרותקת אל דימויים מסויימים, חשה צורך לעבד אותם
אל הרקמה והאריגה. ובתהליך זה של פרימה, פירוק ושזירה מחדש, נפרמים
גם הזכרונות, הרגעים החרוטים כתמונה, לסיבי מהותם, לליבה החמקמקה של הרגע שנגלה במלוא הערפול והמורכבות. הפער בין התמונה שמשקפת
רגע מסוים בזמן, לביני המביטה עליה בהווה, מותח קו של מרחק אדיר. ההתמוגגות מהזכרונות שניבטים דרך התמונות נע במנעד שבין קסם ויופי לבין כאב ותמיהה מבלבלת. התהומות הפעורים, המסתמנים בין העכשיו הממשי לבין העבר הרחוק יכולים לטלטל ולזעזע.
בר לוי
בעבודה עסקתי בעכבר מכיוונים, חומרים, וקונוטציות שונות. עכבר טוב, עכבר רע, גדול, קטן, חמוד, מגעיל, אנושי, מפלצתי ועוד. שאפתי דרך גיווני החומר והדימויים להראות כיצד דבר אחד פשוט וחסר מודעות יכול לקבל כמעט כל משמעות, כאשר מייחסים לו אותה.
מיצב
את העבודה שלי התחלתי מדימוי שמצאתי הנקרא "Rat King". זוהי תופעה שבה זנבות של כמה עכברים נקשרים זה בזה. חשבתי שזה דימוי מעניין, הן משום הויזואליות שלו והן משום מגוון הפרשנויות שלו והשימוש בתרבות, פרוזה וכו'.
לאחר מכן המשכתי לחקור את דימוי העכבר ואת משמעויותיו. במחקר פגשתי הרבה הקשרים ופרשנויות שליליות של העכבר, אך גם רבות חיוביות. הגעתי למסקנה שדמות העכבר, כמעט כמו כל דבר, נתונה לפרשנות בני האדם והחברה, ותלויה אך ורק בדברים כמו תרבות, זמן, ומצבים חברתיים.
גאיה דבוסק
תהליך עבודתי היה אינדיבידואלי ועצמאי לחלוטין בהתחלה , רכשתי ידע על בניית פאנלים , כתיבה , בניית דמויות והדינמיקות ביניהן , ו - storytelling .
לאחר שהקומיקס התגבש יותר ויותר, התחלתי לקבל ביקורות מחבריי שעזרו לי לפתח אותו יותר ויזואלית , והתאמת העבודה לחלל - שמטרתו להכניס את הקורא אל תוך העולם שניסיתי להציג בסיפור .
Fortune’s Deck
עולם הקומיקס עניין אותי מאז תחילת דרכי כאמנית, ופיתח אותי מחשבתית ויצירתית .
כתיבת קומיקסים מאז ומתמיד הייתה לי לתשוקה מיוחדת ואישית, שמייצגת גשר בין עולם הספרות לעולם האמנות החזותית . התעניינתי באילוסטרציות מקוריות , בניית דמויות וסיפורים מגוונים ושונים. לכן, החלטתי לייצר את
“fortune’s deck.”
קומיקס קצר המתעמק בדמותנו הראשית, מסקלין , ועבודתה בקזינו . אך נתקלה בחבורת מבוקשים ופלישתם לקזינו על מנת לבצע גניבה .
בעקבות זאת , מסקלין מחויבת למנוע מהם לעשות צרות , ואולי להרוויח מענק אם תתפוס את ראשם .
גאיה רוטרו דביר
אני מתעדת היסטוריה, אבל גם את הרגעים הפשוטים של חיי היומיום- את הרחוב ואת החברה הישראלית.
עבורי, אמצעים חזותיים כמו וידאו ופיסול הם הדרך המדויקת ביותר ללכוד את המציאות דרך עיניי כמתעדת. אבל עם התיעוד עולות שאלות: מהו תיעוד אמיתי ומהו מבוים ? , היכן עוברים גבולות האתיקה של התיעוד ? והאם בכלל קיימים כאלה ?
האם הפריים שתפסתי משקף מציאות כפי שהייתה, או שמא היא קיימת רק כפי שנלכדה דרך עדשת הטלפון שלי ?
נפגש שם בסוף
וידאו , תבליט חומר קרמי
״כל הקווים המקבילים נפגשים באינסוף, הלכתי לבקש את האינסוף״.
כמו שהצילום לוכד רגעים ושומר אותם בזמן, כך גם התבליט נוצר כדי להותיר חותם. במצרים העתיקה עיטר מקדשים וקברים, ביוון שימש
להנצחת דמויות אהובות על מצבות, והוא ממשיך לספר סיפורים- משער הניצחון בפריז ועד שער גן העדן בפירנצה.
התבליט שלי ותצלומיי מתעדים את חיי היומיום בישראל, לפני ואחרי ה-7 באוקטובר- רגע שהשפיע על הדרך בה אנו מביטים במציאות ומתעדים אותה.
המילה שמייצגת את העבודה שלי היא ׳תיעוד׳ - מעשה של הנצחה ורישום, שמאפשר למידע להישמר, להיות נגיש לציבור בהווה ולהדהד גם בדורות הבאים.
גוני ברקאי
לצד החימר, היה ברור לי שעליי לשלב גם עץ. העץ, אשר בחיותו, מביא איתו זיכרון מסוג אחר – כזה שגדל עם השנים, שנחרץ בו הזמן בצורת טבעות, שקולט מגע ומגיב אליו. בעץ יש עיניים, וכשמסתכלים בו באמת, הוא מביט חזרה. בתוך העץ מסתתרים כתמים חסרי צורה, עיניים, כתמי לידה של היער, עדות לחיים שהתקיימו בו. הקשרים והטקסטורות שבתוכו מגלים נופים סמויים, רמזים לסיפורים שקדמו לרגע שבו נגזר, לוטש, ונכנס לעולם הדימויים שלי.
בתערוכה, הפסלים תלויים באופן ניטרלי, כזה שכל אדם יכול לפרש ולקחת לאיזה כיוון שהוא חפץ בו. הם מזמינים את הצופה למסע אישי, ללא הכוונה או פרשנות מחייבת. לעומת זאת, האיורים שבספר משקפים בדיוק את הכוונה שמאחורי כל פסל, ומציגים את הדרך שבה אני בחרתי לספר את הסיפור. כך נוצרת חוויה כפולה – מצד אחד החופש לפרש, ומצד שני ההזדמנות להציץ לעולמי הפנימי ולהבין את משמעות הדברים כפי שאני רואה אותה.
שני החומרים הללו, החימר והעץ, מספרים את הסיפור בדרכם שלהם. הם יוצרים מפגש בין עבר להווה, בין חומר לרגש, בין תנועה לקיבוע. כך, דרך הפסלים, אני מזמינה אתכם לראות את הסיפור המוכר מחדש – לגעת בו, להרגיש אותו, ולגלות בו רבדים נוספים של יופי, זיכרון ופשטות, כתמי לידה של עבר שממשיך לפעום.
כתמי לידה
חומר קרמי, גלזורה, עץ
כשניגשתי ליצור, לקראת התערוכה, מצאתי את עצמי נמשכת אל החומריות. אל החומר שיכול לשאת זיכרון, להקפיא רגעים ולספר סיפור בדרכו השקטה. כך נולד הרעיון להשתמש בפסלים – דימויים שנבנו בידיים, מתוך מחשבה והרגשה, ושהם עצמם נושאים את חותם הזמן והחומר.
אהבתי לפו הדוב נולדה בילדותי ונשארה איתי לאורך השנים. הנונסנס, ההומור העדין והפילוסופיה הפשוטה אך החכמה של הדמויות, עיצבו את מי שאני. ספרות ילדים תמיד הייתה עבורי מקום של גילוי, של תמימות ושל חוכמה חבויה, ו"הבית בקרן פו" הוא דוגמה נפלאה לכוחו של הסיפור לספר גם עלינו, הקוראים, על הזיכרונות שאנו נושאים ועל הילדות שנשמרת בתוכנו.
הסיפור עוסק בפרידה – בפרידה מהילדות, מהרגעים הפשוטים של משחק ודמיון, ובהתקדמות לעבר הלא נודע של הבגרות וחיי המבוגרים. הגשר שבין שתי התקופות האלה אינו אלא מבנה דמיוני או מוחשי – הוא מקום של מחשבה, של עצירה ושהייה לרגע אחד נוסף לפני שממשיכים הלאה. "רגעים ושעות שקפאו במקום ואין קץ לילדות שחלפה כך פתאום…" (פורטיסחרוף)
החימר, היה עבורי נקודת מוצא טבעית. זהו חומר גמיש, סבלני, הסופג כל מגע של היד המעבדת אותו, שומר בתוכו את תנועת האצבעות, את הכוונה ואת הרגש. כשהוא מצופה בגלזורה – זיגוג קרמי ההופך אותו לעמיד ומבריק – הוא מקבל שכבת זיכרון נוספת, כזו שמקבעת את הרגע שהונצח בו, אך גם מאפשרת לאור לשחק עליו, לחשוף את צפונותיו בזוויות משתנות, כמו כתמי לידה צבעוניים שמופיעים ומתגלה בהם תמיד משהו חדש.
גלי אלסטר
בשעות הקשות ביותר, אנחנו לא רק שורדים, אלא מוצאים את היכולת לחבר מחדש, לאהוב, לפעול ולצמוח מתוך הקושי.
שיר שאני מאוד אוהבת וליווה אותי בבמהלך העבודה הוא "עולם ומלאו" של רביד פלוטניק "מחובר לאדמה הזאת כמו עצי זית" וזה מתבטא מאוד בציורים שלי של החיים בתוך המורכבות.
פרימה וחיבור
5 ציורי שמן וחוטי צמר על בד, 115X106 ס"מ
העבודה שלי, "פרימה וחיבור", עוסקת במורכבות של ההתבגרות בזמן מלחמה ובקשרים העמוקים שבין פרימה לסריגה. הציורים יוצרים סיפור של כאב וצמיחה מתוך הקושי.
כשכל אחד מהם מבטא את הכאב שבפרימה, לצד האפשרות למצוא חיבור ושיקום מתוך הרגעים הקשים ביותר. זו לא רק חווית פרימה, אלא מסע של חיבור מחדש, של פגיעות שמובילה לצמיחה ולריפוי וחיבור של מציאות חדשה שנרקמת.
העבודה שלי עוסקת בחיבורים חדשים –לאדמה, לאנשים ולרגעים של תקווה. היא מזמינה את הצופים לא להתרגל למצב, לא לקבל את הפרימה כמציאות שאין ממנה מוצא. כל ציור מדגיש את תהליך ההתחדשות וההתעוררות מתוך הכאב, כשהוא מראה כי בתוך כל פרימה יש מקום לצמיחה סריגה והתהוות של מציאות חדשה.
דנה מיליק
הציורים נעשו בתשעה צבעי עיפרון בגוונים פגמנטיים במטרה לייצר קונוטציה לסגנון ציור נאיבי יותר המזוהה עם ילדות. חומר הגלם של העבודות הוא נייר פרגמנט המאפשר שקיפות ואטימות לסירוגין. כל גלויה מלווה בהקדשה מאמא שלי מאותה השנה, שמצביעה על התקופה של כל אחד מהאחים.
תודה רבה למשפחה התומכת שלי שתמיד מספקת לי חומר גלם מוחשי ופסיכולוגי לעבודות, לחברות המדהימות שלי שתמיד מייעצות לי ולחברי וחברי המשפחה שהסכימו לתרום מזמנם ולצלם את אותו החפץ במיליון זוויות.
רַק רֶגַע
צבעי שמן, מים, דיו, עפרון, טושים, פסטל שמן, פסטל אקרילי, חוטי רקמה
העבודה מחולקת לשני מקטעים.
הנושא עניין אותי בגלל התלות האנושית במזכרת מוחשית מרגע, והרצון לחזור ולשוב לנקודה מסויימת בזמן. אני בעצמי בן אדם מאוד סנטימנטלי והמגירות שלי מלאות בחפצים חסרי שימוש שאיני מצליחה להפרד מהם. בעזרת הסדרה חקרתי כיצד אובייקטים חיצוניים מגדירים את הזהות שלנו, וכיצד דבר חסר אינטמיות כמו ערמת חפצים, יכול לעטות עליו כלל משמעויות, רגשות וסיפורים. את החפצים קיבלתי מאנשים קרובים אליי ובצמוד לכל ציור מוצג גם הסיפור שמאחוריו במילים של בעלי החפצים.
המקטע השני של העבודה היא סדרה של 22 ציורים בגודל של גלויה המתארים אינטרפרטציה לאלבום התמונות המשפחתי שלי המכיל תמונה מכל שנה בראשון לספטמבר (היום הראשון של שנת הלימודים). זו עבודה שמתכתבת עם העבודה הראשונה שלי בתלמה (גלויות בנושא בית). יתר
על כן, אחד מן הציורים לקוח בדיוק מסדרה זו ומגלם את החפץ הסנטימנטלי שלי. הסדרה עוסקת בסוגיה מובנית עם הגיל שלי סיום של מסורות קבועות ומובנות מאליהן בחיי- להיות תלמידה, לגור בבית עם
האחים הגדולים שלי ומסורת ארוכת שנים שבה הצטלמנו ביחד באותו אירוע. בנוסף לכך העמקתי בנושאים של תיעוד, התעניינתי בהשתנות
שלנו והטרנספורמציה שעברנו לאורך השנים.
הילה בוקולה אלימלך
תהליך העבודה של הציורים היה מורכב ומאתגר, והוא כלל שלבים רבים של תכנון, יצירה וצביעה שנמשכו כשלושה חודשים. הציור הגדול, המשלב את הזהב, דרש ממני בניית מסגרת חיצונית שמכילה את הציור בצורה מסודרת ומעוררת עניין, וכוללת את ההיבטים הסמליים שהצגתי. תחילה יצרתי סקיצה כללית, ואז המשכתי לשלב הצביעה תוך מתן תשומת לב לכל פרט, על מנת להבטיח שהמסר האומנותי יהיה ברור ומדויק. העבודה הקטנה יותר, המצויירת בכסף, הייתה בהשראת האומן שאני מעריצה, Heyshiro Matsuoka. גם היא נוצרה בתהליך דומה והיא מייצגת את התפיסה האישית שלי של יחסי הכוחות החברתיים דרך דמות נשית כהת עור, המצויירת בגב עם צבעים של כחול וקרירות. הציור הזה שואף לבטא את ההתמודדות עם תחושת "השונות" והנפרדות. בתהליך הזה אני רואה את עצמי מתפתחת כציירת תוך כדי תהליך של חיפוש אחר הזהות האישית והחברתית שלי. המסר שמלווה אותי לאורך שלוש השנים האחרונות הוא של התקדמות תוך כדי חקירה עצמית, יצירתיות והבנת הערכים החברתיים המורכבים שמבנה את עולמנו.
ציורי אקריליק על קנווס
העבודת הגמר שלי במגמת האומנות החזותית מתארת את החוויה האישית שלי עם ערכים של מיקום חברתי, רצון להגיע להצלחה, וחיפוש אחר זהות אישית במרחב החברתי. הציור משקף את הקשר העמוק שלי עם תחושת הייחודיות והצורך להיות מעורבת במקום חשוב בתוך הקהל. זהו תהליך אישי של התפתחות ושל חיפוש אחר משמעות שמצאתי בו את עצמי. הזהב, בו השתמשתי ככלי סמל, נושא עמו משמעות של הערכה, הצלחה וזכייה במרוץ החברתי. הצבע הזהב, שהוא מעבר רק לחומריות, מהווה סמל לערך המוביל בחברה ולתחושת השגת השיאים וההכרה. יחד עם זאת, הזהב מסמל גם את הכאב שמלווה את השאיפה להיות במקום הראשון– הכאב של להיות שונה, של ההתמודדות עם התהליך הקשה והמאתגר, והצורך להקריב חלקים מהעצמיות כדי להגיע למקום גבוה. הכאב הזה נוכח בתהליך של השגת המקום הראשון, שכולל לא רק מאבק חיצוני אלא גם קרב פנימי, המעלה את השאלה: "האם להיות במקום הראשון, או בעל ערך גבוה בחברה, הן מבחינה חומרית והן מבחינה חברתית ורגשית, שווה את הכאב הכרוך בכך?" הכאב הזה טמון במציאות החברתית שבה התחרותיות שוחקת ומעמידה בפני האדם את השאלה האם המחיר של ההצלחה, גם אם הוא כל כך מוערך, הוא מחיר שראוי לשלם.
בציור, הדמות המצוירת כהת עור באה להדגיש את הצורך להציג ייצוג רחב ומגוון יותר בעולם האומנות, במיוחד בארץ ישראל, שבה לעיתים הייצוגים האומנותיים לא תמיד משקפים את כל הרבדים החברתיים והתרבותיים של החברה. הבחירה בנשים כהות עור, במיוחד בהקשר של הזהב, מדגישה את השאיפה לשלב בין הערכים החברתיים של הצלחה וכבוד לבין הצורך במעורבות שוויונית בעולם האומנות. הזהב, בסמלו את הערך הגבוה וההצלחה, הופך לאלמנט שמשמעותו אינה רק הצלחה חומרית, אלא גם זוהר תרבותי שמייצג את האור וההכרה שמגיעה לעיתים לדימויים שלא תמיד היו מוערכים או מיוצגים. בציור, הזהב מבטא את הערך שמגיע עם הזמן והמאבק, אך גם את הכאב של לא להיות מוערך מלכתחילה, ובייחוד במציאות שבה פעמים רבות נשים כהות עור או קבוצות מיעוט אחרות לא תמיד זוכות להכרה שמגיעה להן.
יואל חנוכה
הסרט ״מעבר לביונד״ הוא חקר פרוע, מחשמל ופורץ דרך של עולם הטבעונות בישראל. במאי הסרט, יואל חנוכה, מנתץ את הזכוכית התוחמת את איזור הנוחות שלו ויוצא למסע אישי, מרהיב אופקים אל תוך נכות קולינרית פלצנית.
מֵעֵבֶר לַבִּיוֹנְד
סרט וידאו - אורך: 20 דק'
אוכל זה אישיו אצל כל אחד, ואני מלידה אכלן בררן. ממש בררן.
מאז ומעולם הרעיון של טבעונות נראה רחוק שנות אור ממני. טבעונים שמטיפים לטבעונות עוררו בי התנגדות עזה. הקצנתי לצד שאומר ׳לא אכפת לי מחיות׳ ו׳בשר זה טעים רצח׳.
לאחרונה כולם מסביבי נהיים טבעונים. חצי מהמשפחה שלי ושני שליש מהחברים שלי כבר עברו צד. מה הם הבינו שאני לא?
החלטתי לנסות להיות טבעוני במשך חודש אחד ולתעד את זה. ב-01.12.24 הפסקתי לאכול מן החי במטרה להבין - מה לעזאזל הרווח בעינוי הזה? האם זה יגרום לי להרגיש אחרת? בריא יותר? אדם טוב יותר?
אולי ארצה להישאר טבעוני לנצח ואולי בכלל לא אשרוד את החודש…
יעל גולן
Love is E.A.S.Y
יציקות שעווה וסאונד
מיצב של פסל שעווה יחד עם TRACK מקורי שמשלב את הקולות של בני המשפחה שלי.
הרעיון לעבודה נבע מתוך החיבור המשפחתי שלי לתרבות המסיבות, עוד מגיל צעיר משפחתי ואני נהגנו לנסוע לפסטיבלים ומסיבות כתוצאה מכך מסיבות הפכו לחלק גדול מחיי ורציתי להביע זאת בעבודתי.
עבודה זאת מהווה מחווה למשפחתי ולתרבות עליה גדלתי.
לילו פידל סורקיס
הוא הפך מלהיות אבא שלי, לחבר הכי טוב שלי. שיודע עליי הכל גם בלי לדבר. בן אדם שזכיתי בו בחיים שלי. ששלחו לי אותו מלמעלה. שאני מספרת עליו בגאווה לכולם בכל רגע שיש לי. בן אדם שלימד אותי איך להיות בן אדם טוב יותר. בן אדם שאני יודעת שתמיד יהיה שם בשבילי ואני בשבילו.
אני גאה להיות הבת של אבא שלי.
אז היום כשהוא שר רוקד ברחוב אני הראשונה שאצטרף. וכשהוא מספר בקול על העבודה וצוחק מעצמו אני הראשונה שאתגלגל על הרצפה מצחוק ביחד איתו.
אז אני רוצה להגיד,
תודה אבא.
חיבור בין נשמות
עץ, ברזל, עיסת נייר, בד, חול.
העבודה הזו מדברת על חיבור בין נשמות.
על הקשר בין החיצוני לפנימי בין בני אדם.
על הרגע בו בפעם הראשונה לא רואים יותר
את האדם, אלא רק את הנשמה שלו.
הרגע הזה בו שתי נשמות מתחברות יכול לקרות
ברגע של עצב, כעס, שמחה או קושי.
ואז נוצר קשר חדש שלא היה קודם.
קשר שלא דומה לאף קשר אחר.
קשר בין שתי נשמות בחלל.
כשהייתי קטנה התביישתי בהורים שלי, כמו כל ילד בעולם. ולפעמים הייתי רוצה להכחיש את זה שהם שלי ושאני שלהם. העבודה הזו מדברת על הקשר שלי ושל אבא שלי. שעד לפני הסיטואציה המתאורת בעבודה, הוא היה פשוט אבא שלי.
אבא שהייתי יכולה להתבייש בו כשהוא היה לפעמים שר ורוקד ברחוב. או מספר בקול על מה קרה לו בעבודה וצוחק מעצמו. ואני הייתי רק בודקת שאף אחד לא מסתכל.
הסיטואציה הזו בה הנשמות שלנו התחברו קרתה בתקופה של קושי נפשי, בזמן שלא ידעתי מה יהיה איתי. תקופה כואבת. הוא נכנס לחדר, התיישב על המיטה, וראה אותי. הוא ראה אותי וכאב את הכאב שלי ביחד איתי. כאב שברגע הפך גם לשלו. הוא התסכל עליי ואני עליו וכמעט בלי לדבר ישבנו במיטהובכינו. אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה. וברגע הזה הנשמות שלנו התחברו.
לירי רטסקו שומרון
״אני מביטה בפקקי התנועה, אני שומעת את הדינג דונג מהשעון הגדול, את הגונג של המסעדה הסינית, אבל בכל זאת אני מתחילה לרעוד, ולבקש הביתה - אף על פי שזהו ביתי.״
דולי סיטי, אורלי קסטר-בלום.
ריחות ילדות
מיצב / מיצב בין חללים המשלב סאונד וטכניקות שונות ובניהן; פיסול באמצעות ריתוך מתכות, רדי מייד, טכניקות צביעה, שזירה ובדים.
זיכרונות ילדות מתוקים שלא נבראו מתיכים נשמה ומותירים את החדר הריק הזה חלול וחסר חיים, אפילו יותר משהיה כשגר בו אף אחד.
והנה העמידה בחלל הזה שאינו יותר מאינקובטור סטרילי בו נולדה, יוצרת דממת מוות שנקטעת משקט מחריש אוזניים החושף עובש - ואת החיים שמעולם לא היו.
הזמן קופא. הבית הוא כלום אלא ארבעה קירות רקובים שאותם לא ניתן להנציח.
ליה זלמן
בציור הגדול שמהווה את שיא התהליך האמנותי והאישי, העזתי לראשונה להביא את הנושא באופן בהיר ונוכח. גודלו גרם לי אי נוחות תחילה משום שהרגשתי שההתמודדות האנוכית שלי מתנוססת על פני קיר שלם, אך היה הכרחי, שכן בעזרתו הסכמתי להכיר בתחושות שלי בתהליך אמיתי וטבעי. שיחות שהתחילו כהתייעצויות אסתטיות עם אימי ועם הסובבים אותי התפתחו לשיחות כנות וחשופות על הנושא.
דרך תהליך זה הבנתי שאני כלל לא נוטשת את משפחתי, אלא מוצאת מחדש את מקומי בתוכה – תהליך שהפסיכולוגיה מכנה ספרציה-אינדיבידואציה של גיל ההתבגרות. זהו שלב בלתי נמנע, בו אנו מגלים מחדש את עצמנו בתוך הקשרים המשפחתיים תוך חיפוש אחר אוטונומיה אישית ומקום ייחודי בעולם החברתי. תהליך זה מלווה בהתמודדויות רגשיות מורכבות, כמו קונפליקטים בין תלות לעצמאות, חיפוש אחר משמעות וזהות.
מתמקמת
ציורי שמן על בד, מידות משתנות
בשנה האחרונה, אני מתמודדת עם תהליכים מורכבים של נפרדות מהבית והמשפחה. התהליך הזה, שנמצא בעיצומו, הוא תהליך הדרגתי, שהואץ בשנה האחרונה לנוכח זוגיות חדשה ומרגשת. התהליך לווה בתחושות אשמה, שנבעו מההרגשה שאני מאכזבת את הוריי ופוגעת באיזון המשפחתי.
במהלך העבודה על התערוכה גיליתי שהציור הפך לכלי שהקדים את המחשבות שלי. הוא עזר לי לחשוף רגשות שלא תמיד הייתי מודעת אליהם, או שפחדתי לבטא במילים. מתוך עשייה אינטואיטיבית של ציורים קטנים רבים, התחלתי בהדרגה לדייק את הנושא ולהתעמת עם התחושות שעלו בי: תחילה ציירתי דימויים חופשיים הקשורים לנשיות ואימהות. לאחר מכן עסקתי בנושאי המשפחה והזוגיות, ובהמשך ציירתי את הציורים המוצגים כאן, בנושא ההתבגרות, בהם הפכו פניי וגופי לדימוי המרכזי.
מאיה לביא
הגולם הוא התגלמות פיזית של התחושות שלי והמנטליות שאני מרגישה כאשר אני נכנסת לאזור הזה. דימוי הגולם מבטא את תחושת ההסתגרות וה"ביתיות" שמאפיינת אזור נוחות. הסריגה חמימה ונוחה למראה אך כאשר מתקרבים אליה נוצרת תחושה מחניקה וצפופה, כשם שאזור הנוחות שלי חונק אותי. היא מכסה את הגולם כמין שכבת הגנה, אך גם נמשכת ומכסה את הקירות כמו טפיל שהולך וגדל. הקוצים המתכתיים הקרים מגנים עליי אך גם מרחיקים ממני את כל סובבי, לטוב ולרע.
Titled
ברזל, חוטי סריגה
בשנה וחצי האחרונות אני נמצאת בתהליך שבו אני מנסה לשנות את הדרך שבה אני מנהלת את חיי.
יש לי נטייה להיכנס ל״אזור הנוחות״ שלי בצורה שפוגעת לי באורח החיים בין אם זה פיזית או נפשית. נטייה זו מתבטאת לרוב בהסתגרות ושקיעה במחשבות טורדניות, חרדות חוזרות, והרגשת חוסר אונים.
הגלישה תמיד הייתה חלק דומיננטי בחיי וכאשר לא ידעתי מה לעשות לתערוכת הגמר שלי הלכתי לגלוש. בזמן שהייתי במים חשבתי על זה שאני רוצה לקשור את שני העולמות העיקריים שלי שהם אמנות וגלישה לכדי מקשה אחת.
מיכל לליה קליינאוורדמן
עבודות הבוגרים
Graduates Works
أعمال الخريجين
יובל ואני רצינו לסגור מעגל, ולהפיח חיים בחלום הילדות שלנו בעזרת הפרוייקט שמלווה החברות שלנו דרך כל שלבי ההתבגרות.
דובדבן
מיצב וידאו - אנימציה
בכיתה ח קיבלתי משימה להכין סרט סיום לבית ספר יסודי. סרט קצר שמסכם את התקופה שלנו בבית הספר. אני ויובל החבר הכי טוב שלי כתבנו את התסריט הכי מטופש ואקראי שהמוחות שלנו הצליחו לברוא עם הנושאים והדמויות הכי אזוטריות שיכולנו לדמיין. לאחר שמנהלת בית הספר קראה את התסריט לא רק שלא קיבלנו אישור אלא גם נשלל מאיתנו התפקיד בטקס הסיום.
יובל ואני רצינו לסגור מעגל, ולהפיח חיים בחלום הילדות שלנו בעזרת הפרוייקט שמלווה החברות שלנו דרך כל שלבי ההתבגרות.
מיכל צפריר
העבודות שלי מלאות בניחוח וסגנון שמזכירים את עולם הילדות, ובו בזמן מתוחכמות יותר ממה שמצפים מעבודות "ילדותיות". מבחינתי, הדיוקן העצמי שלי מבטא את ההתמודדות עם הזיכרון, את הגעגוע לעבר ועם זאת את ההבנה שמי שאני היום לא שונה כל כך מהילדה שהייתי. יש משהו מאוד חמקמק וזמני בזיכרון, וזה משהו שגיליתי בעודי גדלה ומתפתחת. ככל שאנחנו מתבגרים, יש זיכרונות שדוהים, ויש כאלה שמתעקשים להישאר, לפעמים כמו צללים או חותמים שנשארים בנו גם בלי שאנו שולטים בהם.
עבורי, עבודת הגמר הזאת אינה רק פרויקט אומנותי, אלא גם דרך לחזור ולהתחבר מחדש אל עצמי, אל הזיכרונות שלי ואל הילדות שלי, ולא לשכוח אותם גם כאשר הם מתחילים להימוג
חלונות לעבר
אקריליק ובריסטול על עץ, חומר קרמי
ככל שאנחנו מתבגרים ישנן זכרונות שקשה להחזיק בהן. החלטתי להקדיש את עבודת הגמר שלי לחקר זכרונות הילדות שלי, במיוחד כאשר הגעתי לגיל 18 והתחלתי להרגיש את ההבדל בין הילדה שהייתי לבין האדם שאני היום. הזכרונות שלי , הטובים והרעים, הריחות, הצלילים והפנים של האנשים שהיו סביבי אז, הולכים ומטשטשים. אני מוצאת שזה כואב לשכוח את הרגעים המיוחדים והחוויות שהיו כל כך חדות וברורות בזמן אמת ולאחרונה אני מנסה לאחוז בהם כמו מעין תלות שכזאת . ברגע מסוים, הרגשתי שאני חייבת לעצור ולהתבונן אחורה, כדי להקדיש זמן והערכה לתקופות יותר תמימות ואפילו נעימות שהיו לי לפני זמן רב.
וגם בחיי ישנם תחומים שאני מחפשת דרכים לגשר בינהם :
זהות של חצי- חצי יהודיה (מצד אמא) חצי נוצריה (מצד אבא)
אבא מדבר גרמנית אמא מדברת עברית (גישור על זה עם לדעת אנגלית ממש טוב)
הורים שונים זה מזה (לגשר בכך שיש בי תכונות של שנהם בצורה שווה)
תחומי עניין שונים זה מזה פיזיקה ואמנות (לגשר באמצעות אהבה לעיצוב ואדריכלות)
המיצב כולו נשען על מוטיב השעון. השעון סמל הדיוק, קצב, איזון וקביעות, מעגלי זמן. תודעה פנימית ותודעה של מרחב בייתי.
חיבורים קצוביים בזמן
מיצב, טכניקה מעורבת
העבודה כולה מונעת מתוך רצון עז לקשור בין תחומים שאינם מחוברים :
עבר - הווה
מנימליזם – מקסימליזם
סגנון ויקטוריאני - סגנון מודרני
אמנות אל מול מדע
דיוק, פרפקציוניזם - ריתמוס, קצב, מעגליות
מיקה בורסוצקי
בעקבות זה לא הייתה לי סיבה לצייר יותר. עם הזמן הבנתי שאני רוצה ליצור, אבל בשבילי. לצערי לא היה לי מספיק זמן לעשות את השינוי כדי להגיש בתערוכה הזאת תוצר שהוא מהלב שלי.
כשעבדתי על הציור הזה היה לו רקע, שכמו בעבר היה מורכב משכבות עבות של צבע, אבל הפעם ידעתי להסתכל על האמת, ולהגיד לעצמי שהרקע הזה הוא רק עוד נסיון להרשים את הצופה, ושאין לי שום קשר אליו. לכן מחקתי אותו עם צבע לבן.
בשבילי הציורים האלה מסמלים התחלה חדשה כציירת. שבה אני אמצא מה אני אוהבת לצייר בשביל עצמי. בלי שום נסיון להרשים מישהו אחר, אי פעם שוב.
ציורי שמן על בד
העבודה שלי מתארת תהליך אמנותי שעברתי בתלמה. הכל התחיל במהלך כיתה י, בה מצאתי את עצמי תוהה למה בכלל אני יוצרת אומנות ומה הקשר שלי לזה? ולא הייתה לי תשובה בכלל.
בכל פעם שהיו משימות במגמה הייתי מציירת אותן בצורה אגרסיבית ומהירה בלי שום מחשבה, ושמה את הדגש על כך שהציור יהיה אסתטי למתבונן. במהלך כיתה יא הייתי בשיא המשבר שלי כציירת, מבלי לדעת זאת. רציתי לצייר עבודות גדולות שלא מצריכות ממני יחס מיוחד, ביחד עם שכבות עבות של צבע שאין בהן שום מחשבה, רק נסיון שהכל ביחד יהיה נעים לעין.
במהלך כיתה יב הפסקתי לצייר לחלוטין, לא הצלחתי להבין עדיין למה אני יוצרת אומנות, וביחד עם התסכול הזה שהמשיך ללוות אותי, התחלתי להרגיש שאני לא מעוניינת יותר לשים את המרכז באסתטיקה במטרה לרצות את המתבונן.
נטע רועה
אצילות – השלב הראשוני, המצב הטהור של המקום לפני החורבן, לפני שהבתים התרוקנו מנוכחותם האנושית. זהו עולם שבו הכל עדיין אחדותי, האור האלוקי לא נפגם.
בריאה – רגע השבר, המקום שבו המבנה כבר אינו שלם, שבו מתחילה ההיפרדות, הרס וצמצום. החומר כבר לא מכיל את האור באותה צורה, והנוכחות שלו הופכת לעדויות מפוזרות.
יצירה – שלב שבו מתחיל תהליך ההתחדשות. ההרס אינו רק סיום, אלא גם פוטנציאל לצמיחה. החומר הישן משמש ליצירה חדשה – המבוך נבנה מתוך מה שהיה, אך מקבל משמעות חדשה. גם בניגון, יש התעוררות שמחזירה חיות אל העבר.
עשייה – המקום שבו הדברים מתממשים בתוך המציאות, הבנייה מחדש של חלל שמאפשר חוויה – כאן, בעולם הזה, העבודה מתקיימת לא רק כרעיון אלא כגוף, כנוכחות פיזית.
זהו דיאלוג מתמשך בין קודש לחול, בין מוות לחיים, בין הרס לצמיחה, בין עדות שנשחקת לזיכרון שמתחדש. כמו בניגון "ארבע בבות", שנע בין הרבדים של המציאות והנשמה, כך גם העבודה שלי היא מסע – מבוך של ניגודים, שבמרכזו נמצאת השכינה, הנוכחת דווקא במקומות האבודים, דווקא בתוך החומר הפשוט שנושא בתוכו הד של קדוש.
ארבעת עולמות
מיצב
היצירה שלי נולדה מתוך מפגש עם בתים נטושים – מקומות שהיו פעם מלאים חיים, ועכשיו רק ההדים שלהם נוכחים. בתוך החורבות, בין קרשי עץ מתפוררים וקירות שאיבדו את ייעודם, הטבע השתלט מחדש – מטפסים, אדמה, שקט עמוק שממלא את החלל. המקום הזה, בין ההרס לצמיחה, בין זיכרון החיים לבין הפיכתם לעפר, הוא שמצית את הדיאלוג בעבודה שלי.
אני לוקחת את החומר – קרשי העץ הישנים, העדויות למשהו שהיה ונשכח – ומחדשת אותם. אני בונה מהם מקום שנע בין קירות של זיכרון לבין פתחים שמאפשרים אור. בתוך החלל הזה מהדהדים ניגוני צ'לו חסידיים – מנגינות ששורדות דורות, נעות בין עולמות.
היצירה מתייחסת למבנה של ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה – מסע של אור שמצמצם את עצמו, יורד דרך שלבי התגלות ומגיע אל המציאות הגשמית. כך גם העבודה שלי נעה בין הרמות הללו:
נועה יהושע
במשך החודשים הרבים שעמד הבית של סבי וסבתי דומם, ניסיתי למצוא נחמה ודרך להביע את הגעגועים שלי למקום שהיה כל כך משמעותי עבורי.
מהרצון הזה נולד פרויקט הגמר שלי, שמורכב מסדרה של תשע עבודות שכל אחת מהן נושאת מטען אחר ביחס לסיפור של סבי וסבתי. חלק מהעבודות מתמקדות במבט החוצה, כלפי חווית הפינוי והעקירה מן הבית שחוו סבי וסבתי, וחלקן מתמקדות בחוויה הסובייקטיבית שלי, התנפצות הפנטזיה המעט "ילדותית" שלי על מקום בטוח שקרתה בעקבות המלחמה והגעגועים שאני חשה ביחס לקיבוץ ואף ביחס לילדות שלי.
בניסיון לגשר בין העבר וההווה, שילבתי בעבודות דימויים ישנים ועדכניים וציורים שציירתי בתור ילדה קטנה שהוקדשו לסבי וסבתי ועוסקים באלמנטים של בית ואף בקיבוץ עצמו. העבודה הארוכה על הציורים, שהייתה אף מעט סיזיפית, קרבה אותי במובן מסוים לסבא וסבתא האהובים שלי ולקיבוץ, ופיצתה על המרחק העצום שחשתי מהם, שכן המשכתי להתראות איתם מדי יום, דרך הקנבס.
סבי וסבתי חזרו לביתם בקיבוץ בתחילת חודש מרץ, 2025. החזרה שלהם לביתם הייתה סגירת מעגל מרגשת, והיוותה את החותם לגוף העבודות שלי, שמוצג כרגע בצירוף מקרים בסמוך להתאקלמות המחודשת בקיבוצים וביישובים בגליל העליון.
"אהבה הפוכה"
מאת יהודה עמיחי, בתוך הספר "ברוח הנוראה הזו", ספריית פועלים/לכל, ת"א, 1961, עמ' 83)
בבוקר ה- 8 באוקטובר 2023, 25 שעות לאחר הטבח הנורא שהתחולל בישובי העוטף, התרחבה המלחמה לחזית הצפונית. בפקודה מהירה נאלצו תושבי היישובים הצפוניים הקרובים לגבול, ביניהם גם סבי וסבתי, לארוז בבזק מזוודות ולהתפנות מבתיהם.
במשך שבעה-עשר חודשים שהו סבי וסבתי הרחק מביתם הקטן בקיבוץ ברעם שבגליל העליון, בו התגוררו מרבית חייהם ובו הקימו את משפחתם וגידלו את ארבעת ילדיהם, ביניהם גם את אמי.
אני אמנם נולדתי וגדלתי במרכז, אבל הקיבוץ הקטן בצפון הפך לבית שני שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.
בין זיכרונות הילדות שהכי נטמעו בי היו הימים הארוכים שהעברנו בקיבוץ כמשפחה. מאז שהייתי תינוקת היינו נוסעים שעות ארוכות כל חג, מועד או אפילו סוף שבוע, כדי להעביר עם סבא וסבתא שלי כמה ימים. היינו מטיילים, משחקים, מלטפים ומאכילים את חיות המשק, קוראים ספרים ואפילו סיפורים מהתנ"ך.
כשגדלתי, הקיבוץ הרחוק הפך מקום מפלט עבורי. התחלתי לנסוע לקיבוץ ולשהות שם מספר ימים, רק אני, סבא וסבתא. השקט, הנופים והקהילה תמיד היו בשבילי המקום הבטוח- המקום המגונן שאף פגע לא יכול להגיע אליו.
במלחמה התנפצה כליל הקונספציה שבניתי לעצמי כבר מאז שהייתי ילדה קטנה. פתאום הפך המקום הבטוח שלי למקום שאי אפשר אפילו לגור בו- מאזור מגונן לאזור פגיע.
עידן רמי
במהלך העבודה, הרגשתי שזו לא רק דרך לשמור על הזיכרונות של האנשים שאני אוהבת, המשפחה שלי, אלא גם דרך ליצור קשר עם העבר שעדיין לא הכרתי, ולתת לו מקום וזמן בהווה. כל חפץ שמצאתי הוא סיפור בפני עצמו: תמונה ישנה, מסמך מקומט, אובייקט שולי שהיה פעם בעל ערך בעולם האחר. כל אחד מהם מייצג רגע, מחשבה, או פעולה מתוך החיים שהיו לפני, ודרך העבודה הזאת אני יכולה להחיות אותם שוב, להחזיר להם ערך חדש בעולם המודרני. העבודה שלי היא גם ניסיון לתפוס את הרגעים הללו ולהביא אותם אל ההווה, כך שבני המשפחה שלי, וגם אני, נוכל להרגיש את החיבור הזה בצורה מוחשית.
ההשראה לעבודות כאלה מגיעה מתוך תחביב אישי שיש לי מאז שאני זוכרת את עצמי – לאסוף חפצים ישנים, שבורים או כאלה שהשימוש בהם כבר עבר, ולתת להם סיפור שלא תמיד הגיוני. סיפור שלא סיים להיאמר, והוא מחפש את הדרך להביע את עצמו מחדש.
נוסטלגיה
מסגרות עץ, מדף עץ, צבעי שמן, בד , חפצים מברזל וספרים.
העבודה שביצעתי היא פרויקט אישי ומעמיק. בו אני יוצרת קיר המדמה קיר מהבית של סבא וסבתא. עבור מיצב זה אספתי מסגרות ישנות, תמונות של אנשים, מסמכים עתיקים, ספרים וחפצים שונים ואת כולם אירגנתי לסידור מתאים ליצירת קיר.
כל פריט על הקיר שייך לסיפור של אדם מן המשפחה שלי אבל לא זכיתי להכיר את הסיפור שלו באופן ישיר. עם זאת, החפצים הללו נושאים בתוכם את סיפורו של המשפחה שלי, את זכרו של סבא שלי, והם מרכיבים את החיבור שלי אליהם, את מה שנשאר מהם אחרי שהם כבר לא פה.
אני אמנם נולדתי וגדלתי במרכז, אבל הקיבוץ הקטן בצפון הפך לבית שני שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.
הצצה לחייו של החוקר, חדירה לפרטיותו, חיטוט בעבודותו, זוהי הדרך היחידה לגלות את המפלצות. בפעולה זאת המתבונן הופך להיות החוקר בעצמו.
החטאים של היום
מיצב
דיו על דף, פחם על דף, פחם על אבן, דיו על אבן, צבעי שמן על בד קנבס, עיפרון על דף, וידאו באורך דקה, מיצב של מגוון חפצים
אפתיה (Apatheia), ביגוטרי (Bigotry), בצע (Greed), דוֹגמה (Dogma), צביעות (Hypocrisy), שחיתות (Venality) ותחמנות (Prevaricate). כל מפלצת צרובה בהיסטוריה ובתרבויות נרחבות של העולם עם משמעויות אחרות בכל מקום, חקירתן תורמת לפירוש החטאים החברתיים של האנושות המודרנית והשפעתם על העולם.
החוקר, אדם אובססיבי, מבולגן, אדם אשר ממוקד במטרה אחת,
להבין את החטאים המודרנים. החדר עמוס במגוון פרטים העוסקים
בתחום המפלצות: טפסים, תמונות, חפצים ארכיאולוגיים וסרטונים
אבודים. כל אלו משרתים את מחקרו.
עילם ליזר
עלמה בן זקן
דרך הציור, חקרתי את הדרך שבה סמלים טבעיים הופכים למשמעויות תרבותיות, ואיך הדת והרוחניות מעניקות לחיות, לצמחים ולחפצים משמעות עמוקה שמעבר לקיום הפיזי שלהם.
העבודה עושה שימוש במגוון טכניקות וחומרים, ביניהם רישום בעט שחור, צבעים טבעיים (כולל שימוש ברכז רימונים, תפוזים), ושילובים של חומרים טקסטיליים. מטרתי היא ליצור רב-שכבתיות ותחושה של חיבור בין עבר, טבע, ורוחניות, תוך הדגשת הדיאלוג בין דימויים טבעיים לבין פירוקם לסמלים דתיים ומיסטיים.
באמצעות העבודה, אני מבקשת להעלות שאלות על התפקיד של הטבע במסורות דתיות שונות, יחסי אדם-טבע-רוחניות, והאופן שבו סמלים פרחוניים יכולים לייצג קודש, לידה ומוות בעת ובעונה אחת. העבודה שלי מזמינה את הצופה להתבונן מחדש במשמעויות שהוא מייחס לטבע ולראות כיצד הן נוצרות מתוך ההקשרים התרבותיים והאישיים שלו.
א ד מ ה׳
35 ציורים מלבניים קטנים (מידות משתנות)
ציור קיר עט, צבעי מים, דיו, חוטי רקמה
עבודת הגמר שלי עוסקת בקשר שבין טבע, סמליות דתית ומחזוריות החיים. באמצעות חקר דימויים של פרחים ומשמעותם הדתית של הפרחים בטבע, אני בוחנת את הרבדים הסמליים והתרבותיים של הצומח בעולם הרוחני והחברתי.
תחילת העבודה נבעה ממחקר חזותי של חרקים, קוצים, פרחים, רימונים, נחשים, חלונות ושערים, תוך חקירת טקסטורות וחומרים שונים.
עם התקדמות העבודה, הבנתי מה מרתק אותי- פרחים מופיעים כמעט בכל דת כסמל לנשמה, לטוהר או למעגליות החיים. פרח הליליה והרימון, למשל, מסמלים בשפע מסורות יהודיות ונוצריות את הפוריות, החוכמה והחיים שלא נגמרים. גם הנחש והתפוח הם סמלים רוחניים —בסיפור גן עדן הם מבטאים פיתוי, ידע ואובדן התמימות, אך בתרבויות אחרות הנחש הוא גם סמל לריפוי והתחדשות, כמו במיתולוגיה היוונית.
החלונות והשערים מוסיפים ממד של פירוק ושינוי—הם יכולים לסמל מעבר בין עולמות, שבירה של מוסכמות, ואולי אפילו חיפוש אחר אמת חדשה. בטבע, שום דבר אינו סטטי; הוא כל הזמן משתנה, מתפרק ונבנה מחדש.
עלמה ירקון
"מה שווים לי עלומיי"
אקריליק ובריסטול על עץ, חומר קרמי
יופי חיצוני, לאורך ההיסטוריה האנושית, היה לערך עליון.
זהו ערך שעד עצם היום הזה אנחנו מתעסקים בו באובססיביות בלתי נפסקת.
אך מה יקרה בעולם שבו יופי קובע את הערך של כל היצורים החיים עלי אדמות?
העבודה מציגה עולם שכזה, שבו הנראות החיצונית עולה על החיים, על המוסריות, וכן גם על אהבה.
ובעולם שבו החן מתעלה על כל ערך אפשרי
האם הם שווים הכל, או שלבסוף הם אינם כלל.
מה באמת שווים לי עלומיי?
ענבר בן מנחם ארבל
תחום המיניאטורות עורר את ההתאהבות שלי ביצירה ועולם האומנות החזותית. בתיק העבודות לבחינות לתלמה ילין הצגתי מיניאטורות וגם לאחר מכן יצירת המינטוארות תרמו להתפתחותי כאמנית צעירה.
העבודה בשבילי מסמלת סגירת מעגל של ארבע שנים מופלאות בתלמה, ואת המעבר שלי מיוצרת צעירה שאוהבת לפסל בחדר שלה כתחביב, לאמנית מנוסה יותר ובוגרת, שהפכה את התחביב הקטן לדרך חיים ושואפת להמשיך איתה גם אחרי התיכון.
המנהרה, הגן, החדר
מיצב מיניאטורות
התערוכה מורכבת משלוש סצנות אשר היוו חוויה ראשונית בילדותי.
הפעם הראשונה שחוויתי פחד, הפעם הראשונה שהרגשתי חופשיה, והפעם הראשונה שחוויתי תשוקה לאומנות. אני חושבת על זכרונותיי תמיד בהקשר של מקום התרחשותם. בחרתי להיכנס לתת - מודע ולהוציא אל הפועל חללים החקוקים בי.
הבחירה ביצירת חללים מיניאטורים והצגתם בחלל אחד מדמה את סיורי המוחות הרבים שאני עושה עם עצמי כדי לצלול אל העבר, וללמוד על עצמי ועל ההתפתחות שלי עם השנים.
פריאל אסרף
העבודה שלי מתייחסת גם לעיצוב חוץ, מתוך הבנה שהבית אינו רק ארבעת קירותיו, אלא גם החלל סביבו והאופן שבו הוא משפיע על הסביבה. הבית הגדול שיוצא מהקיר מדגיש את המתח שבין מבנה טבעי למבנה מתוכנן, ומעלה שאלות על האפשרות של אדריכלות להתמזג עם העולם החי והצומח.
אני רוצה שהצופים יראו את הבתים שלי לא רק כמקלטים, אלא כחלק ממערכת אקולוגית רחבה יותר – כאלמנטים שחיים, נושמים ומשתנים עם הזמן, בדיוק כמו הטבע עצמו.
Rooted Runway
אקריליק ובריסטול על עץ, חומר קרמי
העבודה שלי עוסקת בחקר הקשר בין מרחב, אדריכלות וטבע, תוך התמקדות בתפיסת הבית לא רק כמבנה פיזי, אלא כישות שמשתלבת עם הסביבה.
בחלל התצוגה פרוסים חמישה דגמי בתים – ארבעה בגודל אחיד ואחד גדול שיוצא מהקיר, יוצר תחושת חדירה אל המרחב ומאתגר את הגבולות בין פנים לחוץ. כל הבתים מתוכננים כך שהעיצוב החיצוני שלהם עשוי כולו מחומרים טבעיים – סלעים, עלים, אדמה ועץ, ובכך הם נטמעים בנוף באופן אורגני. דרך החומרים הללו, אני בוחנת כיצד אדריכלות יכולה להפוך להמשך ישיר של הטבע, ולא רק להתקיים בתוכו.
רומי בלנקין
העבודה עוסקת בגבולות הפרומים בין טבע פראי ובין יצר אנושי, בין התמסרות לרוח ואובדן כושר ההתנגדות אליה. השתדלתי לייצר מראה מהודק ועצור, כזה שמשהה את מעוף הלהקה ומנכיח את קבעונה. העבודה מהדהדת את המתח שבין שכול ובין רציפות החיים ונצחיות הטבע, המתח בין תנועה לקיפאון. ציפורי החימר, שספק כופות את עצמן וספק מתאימות את גופן לצורת הבקבוק, מטילות את צילן במוקדים משתנים במרחב, באופן שמשקף את הלא נוכח והחסר.
עבודת הסאונד, מורכבת מהקלטות ההתנפצות של כמה מן הציפורים במהלך ההצבה, במחשבה על איזון שלהן בכוחות עצמן והסכנה שנשקפת להן מכך, ומהקלטות נוספות של התנסויות שלי עם פיסול גופים שורקים מחימר, בהשפעת כלים להפקת שריקה בתרבויות שבטיות קדומות.
בדומה לעבודה, השיר שבחרתי, ״רוח צועק״ מאת דליה רביקוביץ׳, קשור בקשר הדוק לנושאים של מוות ואובדן. צעקת הרוח ויחסה לגוף כסמל לחיים, במודעות לקצוות הטבעיים ששואפים לכליה.
תודה רבה לצוות המגמה, ובפרט למנחי המסלול, איל יערי וליאת קוך.
כמו כן תודה גדולה לחברות שלי ולמשפחה על ייעוץ, סיוע טכני, התלבטויות והשראה.
רוח מן ההרים צועק
בקבוקי זכוכית, חימר, גבס ועבודת סאונד
כשתיארתי לי גופים שורקים דמיינתי רוח שורקת בין סלעים במדבר. אוויר בריכוז גבוה ששועט אל חזית קהה, וכשנחבט בה מהדהד צליל דק ומשתרע.
יש בתפוקה השרירותית הזו מן המתריסה. שריקה מזמנת חיפוש של ישות וכופה מודעות לחלל, אך העדר היכולת לשייך מקור צורני לשמע המתמשך, מערער עד היסוד את תחושת השליטה.
אני נפעמת מהטבע ומלאת השתאות. מהיכולת שלו לרתום אוסף של מקרים לרחש יחיד ממוקד, וכך לתחום גבולות של מקום בכפוף לרגע בר חלוף, מייצוגים בהם מקבע זכרון בזמן, ומנטיותיו ההרסניות.
רוני ליאור
בתכנון הראשוני, החלוקה בין שני העולמות נעשתה באמצעות וילונות: חיץ פיזי שסימל את המעבר בין החללים השונים.
אך ככל שהתהליך התקדם, הבנתי שהגבול הזה צריך להיות פתוח וחשוף, ללא הפרדה מובהקת, כך שהמעבר בין החללים אינו מוגדר באופן חד, אלא מתרחש בהדרגה, מתוך החוויה עצמה.
הווילונות הוסרו, והמתח בין הסדר לפירוק הפך לנוכח עוד יותר—אין מעבר חד, אין מקום אחד שבו האידיאל נגמר והכאוס מתחיל.
הכול מתקיים בו-זמנית, נמס זה אל תוך זה.
מטנויה
שמן על בד, סיליקון, גבס, בטון, שעווה, חומר קרמי
מקור שם העבודה הוא מהשפה היוונית, ומתייחס לשינוי עמוק בתפיסה ובחשיבה.
הוא משקף את התהליך הטרנספורמטיבי שעוברת היצירה, מהמעבר המסודר בין הדימויים הקלאסיים לבין שבירת תפיסות הדימוי. תהליך זה מהווה מטאפורה להמרה פנימית המתרחשת במרחב עצמו.
התערוכה נולדה מתוך רצון לחקור את המתח שבין אידיאליזציה לפירוק, בין דימויים מיתולוגיים לבין תהליכי התפרקות, עיוות ושיבוש.
לאורך השנה, העבודה עברה שינויים רבים—מבחינה טכנית, רעיונית ורגשית—והתפתחה מתוך חיפוש אישי אחר איזון בין סדר לכאוס, בין שליטה לשבירה מכוונת.
רוני פלג
הרצל, מנקה הרחוב – אדם שעובד מדי יום בניקוי הרחובות, מסיר לכלוך, אוסף עלים ושומר על הסביבה נקייה ומסודרת. למרות שהתפקיד שלו קריטי לשמירה על איכות החיים בעיר, אנשים כמעט ולא שמים לב אליו. הוא נמצא שם כל הזמן, אך לרוב נתפס כחלק בלתי נפרד מהתפאורה העירונית. העבודה מדגישה את תרומתו הרבה לשגרת היומיום של התושבים ומביאה לקדמת הבמה את המסירות שלו למקום שהוא דואג לטפח ולשמר.
באמצעות הצגת הדמויות הללו, העבודה בוחנת את הנראות והנוכחות של אנשים שמספקים ערך מוסף לחברה, אך אינם מקבלים את ההכרה שמגיעה להם. היא מזמינה את הצופים להסתכל אחרת על המרחב העירוני ועל האנשים הפועלים בו – לא רק כעוברי אורח אלא כחלק מקהילה רחבה שמתקיימת בזכותם.
רחוב
קרטון, דבק חם, עיתונים, ספסלים
העבודה שלי מתמקדת באנשים שחיים ופועלים ברחוב, אשר תורמים לסביבה בדרכים שונות, אך לא תמיד זוכים להכרה או תשומת לב מצד החברה. רבים מהם משתלבים במרקם העירוני בצורה כל כך טבעית, עד שאנשים חולפים על פניהם מבלי לעצור ולהתבונן באמת בתרומתם. העבודה שואפת להאיר את הדמויות הללו, להציג את סיפוריהן ולהעלות מודעות לחשיבותן במרחב הציבורי.
ביצירה מופיעות שתי דמויות מרכזיות:
אדי, נגן האקורדיון – מוזיקאי רחוב ותיק, המנגן על אקורדיון בפינות שונות בעיר. צלילי הנגינה שלו מתמזגים עם ההמולה העירונית ויוצרים רגעים קטנים של קסם עבור העוברים והשבים. עבור רבים, אדי הוא לא יותר מצליל חולף ברקע, אך למעשה הוא חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. הוא מוסיף צבע ורגש לרחוב, משמש כמעין מספר סיפורים מוזיקלי, ומזכיר לכולם שלמרות הקצב המהיר של החיים, יש מקום גם לאמנות ולרגש במרחב הציבורי.
שי יו דיגלי
המפגש בין שני המלאכים שאימצו תכונות אנושיות כמו בדידות, כמיהה, קנאה, תשוקה ושנאה עצמית , יוצר חיכוך הרסני הפוגע בשניהם ומציף את הרגשות המורכבים והקשים ביותר עבורם. הקשר מביא לידי ביטוי את הגרסה הקיצונית וההרסנית ביותר של עצמם, ויוצר תלות הדדית וניצול עבור סיפוק נפשם. חקירת הקשר האנושי בסרט מעלה סוגיות רבות כמו התמכרות, ניצול ותלות הדדית אשר מובילה למדרון ממנו לדמויות אין מרום.
נְּפִלִים
וידאו אנימציה
נְּפִלִים הם מלאכים, ישויות שמימיות וטהורות המסמלות שלמות וטוב חד משמעי. אשר נפלו וחטאו.
בהתבוננות שלי הנְּפִלִים הם מלאכים אשר קיבלו רגשות ותכונות אנושיות ההופכות אותם מיצור מושלם ומוחלט ליצור מורכב המכיל רמות מוסר שונות ומונע על ידיי רגשותיו, כמו בני אדם.
בעבודה שלי מוצגים שני מלאכים אשר עוברים תהליך האנשה ומאמצים את התכונות והרגשות הקשים והמורכבים ביותר של המין האנושי. כל אחד מהמלאכים מייצג קשיים נפשיים שונים השכיחים בחברה המודרנית ודרכי התמודדות הרסניות.
לאה שפדייב
אבל הפרידה מאביה היקר לליבה גדושה ברגשות מעורבים שגורמים לה לתהות האם אי פעם תהיה באמת מאושרת, או שנידונה לחיים בהם היא נרדפת לעד. תהייה זו מעלה בה שאלה קיומית בהקשר לחיים או מוות, כשבסוף הסרט מחליטה להרים טלפון לאביה, כשהיא בניו יורק, מחוץ למסיבה. שם, מפריד בין המרפסת שהיא עומדת עליה לבין המדרכה הוא גובה של 10 קומות.
סרט מונוכרומטי למחצה. הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי ומוקדש לזכרה של אידן נייט (Eden Knight) ז”ל.
שיר נושא: “(תהילים מ"ב) Where is your god” מאת בוריס מלקובסקי
עדן
סרט אנימציה (טכניקות דו מימד) 3 דק'
בנו של שר בכיר בממלכת ערב הסעודית חונך כל חייו להיות נער מופתי ומושלם. בחברה המנומנמת והקונפורמיסטית הסעודית כולם מצפים ממנו להיות חזק, כריזמטי, קשוח, אלגנטי, מוסלמי אדוק, מושכל, גאון פוליטי. אבל לעולם היו תוכניות אחרות בשבילו כשהוא מגלה שהוא בעצם אישה.
עדן, אותה הבת של אותו השר, מחליטה לברוח מביתה המפואר לשדה התעופה ומשם לניו יורק, שם תוכל לממש את הזהות האמיתית שלה.
חזרה לעמוד ראשי