ניסיון חדש לרקע סופי.png

To play, press and hold the enter key. To stop, release the enter key.

press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom

ירין בינחס

דיסוציאציה;

הניתוק המושלם מהמרחב המציאותי לאופוריה הדמיונית מלאת הנוסטלגיה ועיוורון החושים לרגעים הבנאליים ביותר.

תחושת ההתעופפות המוזרה שגורמת לאדם להביט מלמעלה בקהל ההולך בנונשלנטיות אל עבר היעד שלו כאחד ואף כי בעצמו מהצד השני של המרחב המציאותי.

או בקיצור, כמו שאחרים היו נוטים לקרוא לי כשלא הסבתי תשומת לב יתרה; "חולמנית".                           

למרבית עיני הכלל, אותה "חולמנות" היא, פשוטה כמשמעה "שקיעה בהרהורים" ואם כי ניתן להוסיף, התעלמות מהמרחב בחוסר מודעות; מה שמרגיש כמו שחצנות יתרה ולא מכוונת כלל. מה שכן הדבר שאינו גלוי לעין הישירה ביותר הוא שהניתוק מהמודע אינו תמיד  מכוון רק לפנטזיות שווא השרויות באסקפיזם; אלא החיבור למציאות עצמו.

לרגע אחד כל החוויות השונות ואם כי המאוד אקראיות ויומיות המלאות רובן באנשים, מתאספות אל ראשי ומרכיבות קולאז' שלם, או סיפור אבסטרקטי מלא בפרטים הקטנים ביותר, ממנו עולות מילים אחדות.

לרוב אני מביטה באנשים בשקיקה אל מה שאינו נוגע לי; צפייה מהצד בשלם או באינדיבידואל, פעולתו והידיעה שכל אחד הולך לדרכו.

כן, את התשובה לאותו הרהור באנשים עוד טרם הצלחתי בעצמי להבין. אך בעקבות סדרת תמונות מלוות ברגעים מלאים בזיכרונות, סיטואציות סתמיות או אם גם מההווה והמחשבה היותר מחרידה עליו, אקח אתכם להביט מנקודת מבטכם ברגעים הבנאליים ביותר, כשחלקם מחוברים אחד לשני ללא הגיון, כך שאולי בתקווה בכם תעלה המחשבה שעלתה בי לרוב; "כמה נונשלנטי הוא הזמן" או באופן שונה, הידיעה שברגעים האלו ממש, גם אני נמצאת, וצופה מהצד בזמן עובר, ואנשים ממשיכים כמוני בדיוק בנקודות מבטם ומחשבותיהם.

בעבודה שלי מוצגות תמונות מלאות בעיקר בדמויות מוכרות לי מחיי; המשפחה, החברים ומכרים וגם אלו שזרים לי; כולם מרכיבים קולאז' או תמונה מקרית שלמה.

את מספר התמונות השונות בעבודה צילמתי באופן אקראי לאורך כמה שנים, כשחלקן ישנות מאירועים שונים בחיי, כמו יום הולדת 8 שלי שמרבה להופיע בתמונות המרכיבות קולאז' (אם זו אני או אנשים אחרים).

באיזה אופן, ניתן להגיד שאני מציגה רומנטיזציה שלמה לאיך שהחיים נראים ועוברים כהרף עין: סצנות שזורות מרגעים לא חשובים במיוחד, וזה אפילו חצוף במקצת לצייר אנשים שתמונותיהם נלקחו ללא ידיעה במרבית הזמן.

לכאורה דבר זה נשמע כמו ניסיון להרכיב סיפור שנראה חסר קונטקסט למתבונן- אם כי מי יודע? אחרי הכל זו רק נקודת מבט בלבד, ואולי מלהביט בלבד תוכלו לנחש או להמציא סיפור מחדש רק מלהביט בדמויות השונות, בהבעותיהן ופעולותיהן, ולהציע פרספקטיבה שונה לנונשלנטיות שבאנשים, מחשבות וזמן.

ואולי תמצאו שם את עצמכם.