שניים
אני יוצאת מהבית, יורדת במדרגות לשדרה ומתחילה ללכת.
בסופה של השדרה אני מגיעה לכיכר ופונה שמאלה.
ההליכה משם עד הפניה לרחוב של ביתי קצרה, אני פונה וצועדת ברחוב ובהצטלבות הרחובות אני פונה ימינה ומגיעה הביתה.
מתוך המסלול הזה נולדה העבודה ״בעיניים עצומות״. ההיכרות רבת השנים, החזרתיות וההרגל גרמו לי לסמוך על זכרוני שיוביל אותי יותר מאשר עיניי.
יש לי שני יעדים ושתי נקודות התחלה, שני בתים.
התערוכה שלי מתעסקת בנושא זה, שני העולמות - החיבור והאיזון ביניהם.
העבודות המוצגות מתחלקות בין יצירות המציגות את הבתים כפי שאני רואה אותם לבין יצירות המבטאות את החוויות האישיות שלי העולות ממציאות זו.
סדרת הצילומים מציגה את האלמנטים הבסיסיים בהם אני עושה שימוש יומיומי בכפילותם (חצי מכל בית) ויחד הם מחברים את השלם.
שתי הבובות הצופות על הדרך הן אחיותיי; נוכחות כל אחת מהן מביאה עימה עולם שלם וישיבתן ביחד מבטאת את הקרבה ואהבה המחברת את כולם יחד.
עבודת המאזניים מדברת על מקומם של שני הוריי בחיי. דמויות מהם אני שואבת השראה כל יום ויום וה״טיפות״ דיו שנתנו לי יצרו אותי כאיזון ומרכז של השוני ביניהם. התבוננתי והקשבתי מהצד על אותו שוני ומצאתי את עצמי, בתוך הלמידה משניהם.
היצירה שנוצרה מאותן טיפות דיו אינה ידועה מראש או מתוכננת היא תוצר בלתי צפוי של חיבור העולמות.
עבודת האריגה המוצגת על הבד מתארת את נוכחותי בבית אחד והעדרותי מהשני.
לעולם לא אוכל להיות בשני המקומות באותו הזמן ולכן, תמיד מיטה אחת תהיה ריקה וחדר אחד יעצור מלכת ויחכה לחזרתי. בחרתי בשתי וערב לתיאור התחושה שמבלי האחד לא יתקיים השני ורק בחיבור ביניהם ייווצר מעגל שלם.
פסל של טורסו של אישה שידייה מייצרות חיבוק ענק הוא הנוכחות שלי בחלל. זו אני המנסה להכניס תחת ידיי את המשפחה כולה ולהחזיק אותה יחד כדבק מחבר, התפקיד שניתן לי הוא לשמור על שני העולמות ולשאוף שביניהם יווצרו חיים משותפים יחד.