שירה קובלסקי

עור שני

 

יש דבר קדמוני בתהליך הכנת בד מצמר טבעי. הצמר מתנהג כמעט כדבר נוזלי בפגישתו עם המים החמים והסבון. הצבעים נעים, והכל מתערבב אחד בשני, יוצר גוש שממנו נולד המשטח. זה תהליך שבו את יכולה רק להיות המכוונת אבל בו את לא שולטת, אין לך ידע לגבי התוצאה הסופית, את כלי שמוסיף צבעים והבד עושה את שלו.

 

את מרגישה תקועה במקום. אין לך דרך יציאה מביצת המחשבות. התנועה הרפטטיבית והפרימיטיבית של הלישה והשפשוף, העיסוי, עוזרת לך לעכל. המוזיקה נמסה לתוך התהליך ונדבקת לסיבים, כמו גם השיחות שהיו לך בזמן הלישה. הזעה מתערבבת במים והופכת ל- DNA של הבד שאת יוצרת מתחת לאצבעות.

 

אני אוהבת בגדים. מאז שהייתי קטנה אהבתי בגדים. הבגדים שלי נותנים לי קול, אני יכולה להיות כל אחד. בתוך בגד אפשר להתחבא, אפשר גם לספר סיפור. איזה סיפור יש לי לספר?

 

הכנת בד היא עשייה שמחוברת לרעיון ההיסטורי של נשיות ומשפחתיות. הרעיון של האישה השומרת, המחבקת, הנחבאת בתוך הבית. הגוף הנשי הופך להיות חלק מהאומנות, המגע בין העור החשוף לבד המחוספס הופך לאקט אומנותי. הקו שבין עור לבד מטושטש ושניהם הופכים לחומרים שמתערבבים אחד בשני ומתחברים.

 

העבודה שלי נולדה במהלך שהותי בתוך הבית, בתקופת הסגר. כאשר ייצרתי השוואה ודיאלוג חצי הומוריסטי בין תקופות שונות בהיסטוריה, הישארות הנשים בבית אז וסגר החברתי והניתוק שאני מרגישה היום.

 

שמיכה מגנה על הגוף, היא עוטפת אותו בתחושת הגנה. אך השמיכה שיצרתי מלאה חורים והגוף נשאר חשוף ועירום מתחתיה. המתח נוצר שהגוף מנסה להתעטף בשמיכה, מחפש ביטחון שהיא אמורה לתת לו אך חרף רצונו למקום בטוח הוא פורץ בין החורים, השמיכה הופכת לדמוי עור שני על הגוף האנושי. לא עוזרת לו ברצונו להתחבא מהצופה. השמיכה מעבירה את הרעיון הלימינאלי שבמפגש בין התכנסות פנימה לחשיפה, הרצון לדבר שאמור לקרות אך נשאר בלתי מושג.

 

שהשמיכה עוטפת את הגוף העירום היא הופכת לבגד, דבר נלבש שמקשט ומכסה. הגוף הנשי שלובש הופך לאובייקט מצולם. האדם שלובש את הגוף נמצא בפנים.