ליבי נשר
ילדה טובה מדי
ורוד, נולדנו לאהוב ורוד. נולדנו לעולם שמכיר בכך שבנות צריכות לאהוב ורוד, לשחק עם ברביות ולהיראות כמו בובות. הצייתנות הזו היא משהו שאו שיש לך או שאין לך. מגיל קטן אנחנו מקבלים על עצמנו מוסכמות חברתיות עד לגיל מסוים - גיל ההתבגרות, גיל המרד. אז במקום ורוד נאהב שחור ונמרוד בכל ציווי סמכותי שנקבל. אבל מה עם אותה אחת שהשתעבדה למוסכמות? שלקחה את זה צעד יותר מידי? שהצייתנות שלה הפכה להרסנית. אותה אחת שמאז ומתמיד לא סירבה לשום ציווי ולא חיפשה רציונל - אותה אחת שהשתעבדה לאידיאל הגוף. למה? כי ככה אמרו. שנים של לעשות ולפעול בלי לשאול, שנים של התעלמות מוחלטת מעצמי וממה חשוב באמת.
ספק גוף ספק בגד, העבודה ״ילדה טובה מדי״ דנה בדיסוננס בין הגוף לבגד, ובמשמעויות של דיסוננס זה כפי שהן באות לידי ביטוי בנפחים ובחומרים שונים.
העבודה מציגה חמש מערכות לבוש שנתפרו ופוסלו עבור חמש נערות. שכבת הביגוד הראשונה שלהן זהה לחלוטין, אך עליה נבנתה קולקציה ייחודית, וכל דמות מתעמתת עם הקשיים שמציב לה הבגד בדרך אחרת. הלבוש נע בין בגד נוקשה ומקבע עשוי דבק חם, לשמלה נפוחה המורכבת משקיות במבה אדומה. אחת הדמויות עוטה שמלת חוטי ברזל המדמה כלוב, אחרת שמלה פשוטה רקומה החונטת את עצמה עם חגורה גסה, ודמות נוספת לובשת ז'קט שעליו תפורות פתקיות של יומני אכילה. העבודה כשלעצמה, מבחינה חומרית, עוברת תהליך "הוורדה". לא משנה באיזה חומרים נעשה שימוש, כולם מוצגים בצבע ורוד בצורה כפייתית, קיטשית וחונקת.
אני מתעניינת בדיאלוג בין הבגד הספציפי לגוף הספציפי. כל בגד מעמת את הדוגמנית בדרך שונה עם סיטואציה לא נוחה איתה היא נדרשת להתמודד: בגד שאי אפשר לזוז איתו, בגד נפוח וכבד, בגד דוקרני. לאחר לבישת הבגד דברים נראים אחרת.
בתור ילדה מלאה שחלומה היה להיות דוגמנית וקיוותה שיום אחד הדלתות יפתחו בפניה בגלל האופי שלה ולא בגלל היקפי גופה. התעקשתי על העיקרון של בחירת הדוגמניות על פי האופי במובן הכי אירוני שקיים. כל בגד נבנה, עוצב והותאם אישית לדוגמנית ולכן הבגדים קרויים על שמן.
הדוגמניות בעבודה הן החברות הכי טובות שלי, העבודה העבירה אותן תהליך. ממתי דוגמניות עוברות תהליך אישי בתצוגת אופנה?
אחרי שהבגדים נלבשו בפעם הראשונה ביקשתי מכל אחת לכתוב על דף את החוויה האישית והאינטימית שלה עם הבגד, מה שגרם לדמעות ולרגשות עמוקים לצאת. מטרת הבגדים הייתה להקצין סיטואציות יומיומיות שאנחנו מעבירות את גופנו ולגרום לסיטואציה להפוך למטרידה - לסיטואציה שלא נרצה לחזור אליה, במובן מסוים אפשר לקרוא לזה גמילה.