לביא צור
תמיד ידעתי שפרויקט הגמר שלי יעסוק בי; העיסוק האמנותי שלי מאז ומתמיד היה סביב הדימוי שלי וסביב נקודות המפגש עם חיי והגורמים בסביבתי. החלטתי ״להעלות הצגה״: התסריט- טקסט(/ים) נרטיבי ביוגרפי שאני כותב כבר למעלה משנתיים, והקאסט שלה הוא סדרת תצלומים המקימים לחיים ונותנים ויזואליזציה לשבע דמויות המייצגות פרקים וחלקים ממי שהייתי ועודני כאדם לאורך חיי, בהתעסקות במערכת היחסים שלי עם דת ואמונה, מין ומגדר, ועצמי.
קדוש- כבול- רבי- חוטא- חופש- שטן- לביא.
הטקסט המנחה של העבודה עוסק בשנות ההתבגרות שלי, מתלמיד ישיבה בשנות חטיבת הביניים למי שאני היום, כשאני מסיים תיכון. אני מדבר על חוויות של התבגרות והתפתחות בזהות מינית מגדרית בסביבה דתית שמרנית, על המעבר מהמקום הסגור והלא מקבל למקום שיש בו חופש מוחלט שהולכים בו לאיבוד, ועל הדרך חזרה למצוא את עצמך ולהיות בהרמוניה עם כל החלקים והרבדים שמרכיבים את האדם.
שטן ורבי, דמויות חיצוניות- מגולמות בידי תומר צוקרמן ורסאצ׳ה, מלכת דראג ישראלית שאני מעריך ומעריץ כבר שנים ומייצגת בעיני את כל מה שטוב במדיום, במיוחד בארץ. היא מהווה לי השראה לחופש מוחלט ממגדר ומתכתובות חברתיות אחרות מכל סוג, ואין מאושר ומסופק ממני שהיא לקחה את החלק הכל-כך משמעותי הזה בפרויקט.
הדימויים בפרויקט מושפעים ומשתייכים לאסתטיקה של דראג, צילום אופנה, וחיי לילה; תוך שילוב של סממנים שלקחתי מעולמות אסתטיים של יהדות שליוו אותי בחיי: התפילין, הגמרא, הציצית, האצבע המורה, ומיני שרשראות שמופיעים במקורם; ואובייקטים שאני מצטט באינטרפרטציה משלי כמו הכיפה, הטלית ותלבושתו של הרבי.
לסופי, תודה שלימדת אותי שאני יכול להיות כל מה שארצה.