מיכל מורד

במהלך שנותיי כנערה מצאתי את עצמי מרגישה כלואה הרבה פעמים. אם זה על ידי מבטו של העולם החיצוני כלפיי, אם אלה הסטנדרטים הגבוהים שאני מעמידה את עצמי אליהם, המבט השיפוטי שלי כלפי עצמי. אין דבר שמכביד עליי יותר מאשר ההסתכלות של אחרים עליי, היא גורמת לי לעבד את עצמי, לשפצר ולתקן את עצמי באופן קבוע ולהסתיר בעצמי חלקים כדי לרצות את כל היתר.

​

תחושה זו אותי לחשוב על מה הייתי רוצה במקום, איזה עולם היה אידיאלי לגמרי מבחינתי, מה הרעיון שלי של חופש.  כך הגעתי לדמיון על עולם אידיאלי, רחב, חסר גבולות. מרחב שהוא כולו שהוא כולו שדה עם הרים וגבעות. בנות הולכות בו ומתאהבות ומתגלגלות על הדשא ומשחקות עם הפרות,  ואין הן חשות בצורך להסתיר שום דבר.  חלק מהבנות מאוהבות אחת בשניה, חלק לא, חלק ילדות, חלק מבוגרות. הן כולן חיות בלי בושה ובלי ציפיות של האחר מהן.

​

עם זאת, ככל שהמשכתי לעבוד ולפתח את הרעיון הבנתי עד כמה הוא מנותק מהמציאות, עד כמה הוא מגוחך ותהיתי האם זו מציאות שאני באמת רוצה בה, ועל כן גם במחשבה האידיאלית הזאת יש סדקים. חלק מהדמויות גם שוברות את החוקים, מעשנות בסתר, מנמנמות בצד. באותה עבודה בה בניתי את העולם שעליו אני חולמת הוא גם התנפץ אל מול עיני.