ליאת גרוסמן
עבודתי מורכבת משלושה ציורים שצוירו באקריליק על קנווסים בגודל 120x80.
את המסע שלי בתיכון התחלתי עם הרבה ציפיות לגבי כיתה י״ב, הרי זה מה שלמדתי מכל סרטי התיכון האמריקאים שאני כל כך אוהבת- שכשמגיעים לכיתה י”ב חווים את האירועים הכי משמעותיים בתיכון שהולכים איתך לכל החיים.
והנה הגעתי לשנה האחרונה של הלימודים והחלום שלי התנפץ לנגד עיניי, עקב הנסיבות- נגיף הקורונה. סרטי התיכון גם ככה מציבים סטנדרטים גבוהים, גם לשנים רגילות, ובעקבות זאת חשתי באכזבה על גבי אכזבה מהידיעה שחוויית התיכון שלי שהייתה מצופה להיות מלאה בהתרחשויות זוהרות הולכת לטמיון שרצוף בימים ארוכים ובודדים בבית, שלא קורה בהם כלום חוץ מכמה שיעורים בזום.
בסגר השני, בו נתנה לנו ההוראה להתחיל לעבוד על יצירותינו, מצאתי את עצמי מוגבלת במשאבים. אין ביכולתי להיפגש עם אנשים ולהיעזר בהם- ידעתי שבעבודה הזאת אני יכולה להיות תלויה אך ורק בעצמי. בציוריי ניתן לראות שחזורים של סצנות מסרטים המייצגות קלישאות בסרטי תיכון, כאשר אני מגלמת את כל הדמויות, והסצנות מתרחשות בבייתי. הציוריים מבוססים על עבודות צילום שביימתי ולהן עשיתי עיבוד בפוטושופ, ואת התוצרים בחרתי להעביר למדיום של ציור, כיוון שאני מרגישה שבאמצעות משיכות המכחול שלי אני יכולה להפוך את הסיטואציה הדמיונית והמופרכת הזו- שלי חוגגת עם עצמי את סיום בית הספר, למציאות מקבילה שמתרחשת באמת. הרי בציור העריכה אינה נראית לעין ובמדיום זה הכל יכול לקרות.
מלבד ההתכתבות הרעיונית עם עולם הקולנוע, ציוריי מתכתבים עם הקולנוע באופן חזותי- שבא ליידי ביטוי בקומפוזיציות, צבעוניות ותאורה. תיארתי בציוריי סצנות הומוריסטיות, צבעוניות ומלאות בחיוכים, במטרה ליצור ניגודיות בין הסצנות הללו שמאופיינות בשמחה ובריבוי של דמויות, לבין הבדידות שנוצרת בלשחזר אותן באמצעות הכפלות של עצמי.
בעולם בו כולם ניזונים מהאידיאל הקולנועי והזוהר אני מבקשת להסב את תשומת ליבו של הצופה לנקודת הביניים בין האידיאל למציאות.