עלמה קורץ יהב
עלמה קורץ יהב
יציקות בטון, ספוג, בדי ריפוד
זיכרון מהווה חלק מהותי מהחיים שלי ושל כל אחד מאיתנו. בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא, לאורך החיים מאגר הזיכרונות שלנו גדל. נאספים זיכרונות מהסביבה שלנו ומהעולם הפנימי, חלקם רצויים חלקם פחות. אין להם צורה ויש כל מיני דרכים ליצור אותם ולשמרם.
כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט שלי התרכזתי במוות, בראיה שלי את המוות אל מול החיים תוך התייחסות לנוכחות המוות בחיים האישיים שלי.
מתוך העבודה נבראה לי נקודת מבט חדשה, כנה ואמיתית יותר על מוות.
היא לא נוגעת במרחק והיחסים בין החיים למוות אלא בזיכרון שנותר לאחר המוות. הזיכרון, הנכחה של האדם שכבר איננו בין החיים הוא העיקר ב״חיים״ לאחר המוות.
בנוסף לכך הבנתי מתוך התהליך על היחסים בין שתי המשפחות שלי, קורץ ויהב. חשבתי שהמשותף לסבא וסבתא מצד אבא ולסבא מצד אמא הוא המוות אבל לאורך היצירה הבנתי שאני הגורם המשותף המרכזי בעבודה. דרכי, שתי המשפחות מתאחדות לפסל אחד.
העבודה מורכבת מאובייקט המכיל בתוכו מספר משמעויות ומהווה ביטוי לזיכרונות שלי את הסבים והסבתות שלי, החיים והמתים:
העבודה הינה ספה בעלת שני צדדים. במבט ראשון אלו שתי מצבות המאזכרות את סבא מוריס וסבתא עליזה מצד אבא . הימים הכתובים עליהן מציינים את הימים בהם הייתי מבקרת אותם, הימים בהם יצרנו יחד את הזיכרונות המשותפים שלנו.
בצידה השני של הספה יש ספוג "ויסקו", ספוג זיכרון חשוף המאזכרת את סבא מיכה. סבא מיכה הוא בעיניי שורש העבודה, את רוב חייו השקיע בבית המלאכה שלו בתור רפד של כורסאות וספות. דימוי הספה נולד מהזיכרון שלי אותו, יחד עם הספוג החשוף שנותר עירום ללא רפד שיעטוף אותו. הפסל שיצרתי חושף את המוות בחיים האישיים שלי ומציג את הזיכרון שנותר מהאנשים שכל כך חסרים לי ולרבים אחרים.
את העבודה אני מקדישה לסבא מוריס, סבתא עליזה, סבא מיכה וגם לסבתא מרגלית שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי כפי שהם היו ועדיין.