בכניעתי לתהום / תמר גוטמן

 

אקריליק מדולל, צבעי מים, חלודה, חומץ, קפה, חול , דבק , גירים, פסטלים ועפרונות צבעוניים.

 

תקופה מסויימת הרגשתי כי יש בי משיכה לעבר תהום.

נסיוני החוזר והכושל למצוא את הסיבות לאותו צל שבא והולך כשמתחשק לו,

הפך למייאש ומעיק.

 

ניסיתי למצוא תשובה לדבר שאין לו מענה.

 

כיצד אדם מוצא נחמה באותם הרגלים ומעשים הרסניים ואיך מרסנים את אותה תשוקה הניזונה מרעב , שהיא הוויה החותרת נגד החיים?

אני חושבת שעד לשנה זו היה בי את הפחד לבחון את אותם נסתרים שאני לא ידעתי, ופחדתי לגלות אותם. משהו בשנה הזאת הביאה איתה את אותו דיאלוג החוזר אצלי ללא כוונתי.

 

בתחילת השנה התחלתי לצייר במים עם צבע מדולל. כתמים מופשטים וחסרי הגדרה, שעיבדתי אותם בשכבתיות סתמית עד שנהפכו לצורות . כאשר התרחקתי מעט מהבד שהיה מתוח על הקיר בסטודיו, התמלאתי בחלחלה כי גיליתי שכתמים אלו וצורתם הנראים פתאום כמוכרים, הם אותם התהומות שמהם ניסיתי לברוח.

 

החשיפה האיטית שהתנסיתי בה התבהרה כאותה משיכה שורפת, שכבר התייאשתי והתעלמתי ממנה, והפכה לחלק בלתי נמנע מקיומי.

 

אני חושבת כי בעבודתי השנה,  לאחר שנים של התרוקנות והימלטות, כבר לא ניסיתי למצוא את התשובות. נתתי לנפשי ותנועת גופי חופש מוחלט ליצור ללא הגדרה, על שני בדים גדולים המחייבים תזוזה, ואיתם גם לא מחייבים דיוק, בחומרים השונים שבחירתי בהם הייתה ללא תכלית ובקעה מתחושה של רצון ריגעי.

 

אני כבר לא נעטפת בתשוקה שלי לתהום. אני מבינה כי היא קיימת אבל לא מוחלטת, והיא חלק ממחזוריות שבתוכי שלא אוכל לברוח ממנה, אך אוכל להתבונן בה ולהכיל אותה בלי שתגדיר להבא את זהותי.