"חתונה עם יהודה הלוי"

​

במהלך התקופה האחרונה הבנתי שחלומות הלילה שלי ממשיכים גם באור היום.

התחושות, הנופים, המחשבות וההרגשה הכללית של הסביבה.

​

הכל התחיל בחלום מוזר אך גם מקסים על טקס חתונה של יהודה הלוי ושלי, התחתנו בטקס פגאני של היפים.

כשקמתי, הצבעוניות המשוגעת לא יצאה לי מהראש ותחושת השלווה גם היא נשארה איתי לכמה זמן. העניין התחיל להעמיק יותר כשחבורת דמויות החלו להופיע לי בשאר החלומות באופן כפייתי. כל אחת מהן הייתה שונה, עם אישיות ונראות משלה. הן הופיעו כל לילה, בכל מקום, מבצבצות להן. רציתי לחקור את היחסים בנינו, ולדעת אם עליי לקבל את העובדה שהן הולכות להיות חלק מחיי מעכשיו, או שאצליח לשחרר אותן לחופשי לעולם משלהן.

​

ככל שהמשכתי לעבוד איתן, הגבולות אצלי בין המציאות לחלומות נהיו מטושטשים יותר ויותר. הייתי צריכה להשתמש בעזרים חזותיים בשביל לאשרר שאני מקורקעת למציאות ולא מרחפת באיזה חלום. אחת הדרכים שסיגלתי לעצמי היתה להסתכל בשעון כל הזמן. בזמן החלום שעון לעולם לא יראה שעה הגיונית. כשהייתי קמה בבוקר, במקום לבדוק מה השעה, בדקתי אם אני ערה או חולמת. 

​

דרך נוספת הייתה ארוחות השישי המשפחתיות שמתקיימות באופן קבוע בביתנו. האירוע הקבוע והמוכר קרקע ותרם לתחושת השייכות והנמצאות שהייתי צריכה בשביל לדעת שאני במציאות.

​

אני עדיין לא מרגישה שסיימתי עם חבורת הדמויות שלי. הן אמנם כבר לא באות ושוהות כל לילה וכל יום, אלא רק מדי פעם. החבורה הזאת היא הסיוט הכי גדול והחלום הכי גדול שלי. אולי הן מובילות אותי ביומיום, ואולי רק בחלומות.