זכרונות ילדות

​

מגירות עץ, דפים ישנים, קלקר, פעמונים, בדים

 

לאחר חודשים רבים של תהיה ותסכול לגבי התוכן של עבודת הגמר המתקרבת, הלכתי להיפגש עם סבא שלי. סיפרתי לו בחשש שהימים עוברים ועדיין אין לי כלום ביד, והוא הציע, "למה לא להכין קפסולות זיכרון?"

ואז הרגשתי את כל החלקים מסתדרים- זה הרעיון המושלם עבורי. מה יותר מתאים מאוסף מעורבב של זכרונות?

 

כשהגעתי לתלמה הייתי בת 14, קטנה ומבויישת, היישר מתוך האולפנה. עברתי הרבה מסגרות לאורך השנים, חלקן דתיות יותר, חלקן פחות. ספגתי הרבה זרמים שונים של יהדות. אבל תלמה ילין היה בשבילי מקום של קיצון, הפוך לחלוטין מכל מה שהכרתי. מעולם לא לבשתי מכנסיים בציבור עד אותו יום ראשון של כיתה ט.

הגעתי לעולם חדש, ומרגש ומפחיד, והייתי נחושה כל כך להשתלב בו לחלוטין, ולא לתת לאף סממן מהחיים הקודמים שלי להופיע על פני השטח. התאמצתי להסתיר את הזהות שלי, להחביא אותה. למעשה הדחקתי אותה לחלוטין.

 

עם הזמן הגיע הגעגוע - לשבתות שהיו בשבילי אי של שלווה בתקופות לחץ, לנרות שהדלקתי שוב ושוב (שבת, ונשמה, וצדיקים) למזמורים ולפסוקים, ובעיקר לסיפורים, ולאגדות ולמשלים שעליהם גדלתי, ושחשובים לי כל כך. העבודה הזו נוצרה מתוך געגועים - ומהווה סגירת מעגל עבורי.

 

כל מגירה מהווה זיכרון חשוב, שחזרתי אליו שוב ושוב, בין אם מתוך נוסטלגיה ובין אם מתוך ראייה מחודשת.

אני חושבת עליהן ושוב אני ילדה קטנה בחצאית וגרביונים, שוב אני שרה מזמורי שבת, שוב מפרקת רימון לפני סדר ראש השנה, שוב מקשיבה לשופר בעיר דוד, שוב אני עומדת ליד קבר של צדיק עלום שם ומניחה עליו את המצח.