התמזגות הדרכים

 

​

​

העולם, בעיניי, דוחף אותנו לבחירות חד-משמעיות. למשל, אם תרצי להיות רופאה בעתיד, את צריכה ללמוד ביולוגיה ורפואה מגיל צעיר מאוד. ואם כן, אל תסתכלי לכיוון הפיזיקה ואפילו לא תפזלי למוזיקה. החוויה מתעצמת כאשר הבחירה "רפואה" לא מספקת. דורשים ממך לבחור בין רפואת עיניים ורפואת עור. דרך המשלבת את שתיהן פסולה.

 

ובכל זאת, אריסטו הפילוסוף היה גם פיזיקאי מוצלח. לאונרדו דה וינצ'י חקר, בין היתר, את הנוסחה של סדרת פיבונאצ'י. אלן בין היה האדם הראשון שצייר מהירח. במהלך כל ההיסטוריה אמנות ומדע קידמו אחת את השני. מכתשים נפערו באדמה בתקופות השקטות ביותר, השקט והעדר תחושת הזמן החולף הביאו איתם את סיפורי המיתולוגיות הסוערים ביותר.

 

ה"דיאלקטיקה"- מושג שהומצא ביוון העתיקה בשביל להסביר איך להתווכח בצורה המיטבית ביותר, שינה את משמעותו במהלך ההיסטוריה. כעת הוא מסביר תפיסה למציאת האמת המוחלטת של העולם: כאשר ישנם שני צדדים הסותרים אחד את השני, נוצר ויכוח. מתוך הויכוח, בקו התפר שנוצר, העולם מתפתח יותר מכל. דוגמא לכך היא הסיפור המפורסם על הויכוח בין אייזיק איינשטיין ומקס בורן על תאוריית הקוונטים וטבעה של קרן האור.

 

בעבודה שלי ניסיתי לחקור את קו התפר הדיאלקטי. בניתי תפאורת במה, אך במקום לייחס את התפאורה להצגה מסוימת, יצרתי את החלל שנוצר בין ההצגות - בו המקום שמספר סיפורים ומעיר דמויות לחיים, המקום שמזמין אנשים לבוא, להיכנס ולהרגיש תדהמה מקסם היצירה, מתחבא. הבמה מוסתרת בשלב הזה, הסיפורים מתפרקים והאולם נחשך. אילו סיפורים נוצרים במרחב הזה?

 

המשכתי בחקירת הגבול בין אור לחושך, בין מציאות לדמיון, בין שקט לרעש. האנימציה המוקרנת בחדר מראה מחזות השונים לחלוטין מהמוזיקה הצמודה אליה, ומראה איך הדיסוננס מחזק הן את המוזיקה והן את האנימציה. החדר החשוך מואר באורות צבעוניים הנותנים לו תחושה קסומה קצת, ולמרות כל האורות, האווירה של החלל חשוכה. דרך האורות חקרתי את מדע הצבעים, איך כל אור וכל צבע משתלב עם החלל, ומה הוא גורם למבקרים בחדר לעשות. הפריטים בחדר גם הם משחקים את תפקידם בגבול בין ישן לחדש, בין רדי-מייד ומלאכת כפיים, בין נצחי לרגעי ובין גלוי ונסתר.

 

לבסוף, החלל לא רק מציג את המחקר שנעשה במהלך השנה, אלא גם משמש כמחקר בפני עצמו. החלל מקשר בין הבמאי, השחקן והצופה. החלל מזמין את הצופה לבחור את הסיפור שלו בבחירת האנימציה, בעוד שהאנימציה אינה מכתיבה עלילה. אחרי שנכנסים לחדר, הצופים נעמדים על הבמה שהיא המקום המיועד לשחקנים בדרך כלל. החדר מזמין את הצופים להתבונן בפריטים, לבחון אותם, ובסופו של דבר - להשתלט עליהם ועל החדר. קבוצה קטנה שנכנסת לחדר הופכת לקאסט של מופע, היא מתפקדת בחלל האינטימי שנוצר ומחליטה מי משתמש באיזה חפץ ואיך. החדר מזמין לפעולה ובכך בודק את הטבע האנושי בסיטואציות משתנות, וחוקר מה בדיוק קורה בקו התפר והאם באמת אפשר להתקיים בלעדיו.