מה מודע ומה לא / עלמה סנדק

​

וידאו

דימוי סאונד וטקסט

​

עלים עדינים ודקים של צמח עציץ ירקרק זזים תחת הרוח של המזגן בבית הקפה. תחושת התזוזה והחיים איננה מוכרת עוד לחורף, כי מבפנים הכל מוצק וכבד. מוזיקה צרפתית מתנגנת וגורמת לה לבכות באופן מפתיע, כי חורף איננה דוברת צרפתית. ההבנה שרוחו של צמח חסר מוח ורגשות יותר חופשית ממנה הכבידה על הכאב עוד יותר- אבל אולי כל זאת הוא רק הסבר הגיוני לכך.

​

באותה מידתיות הייתה יכולה להרפות ממחשבה זו אך היה נראה שסירבה המחשבה לצאת ממוחה בכוח.

 

חורף ניסתה לנחם את עצמה בשעה שישבה בסלון במחשבה שכאב הוא רק תחושה וכולנו בסוף מגיעים לחוות את אותו מוות קריר ומתוק. אבל הכאב הבלתי נסבל לא הרפה, הוא רק התחזק והעיק על ליבה הקטנטן. חורף ניסתה להחזיק את עצמה מלשקוע בכאב, אז היא השתדלה לחשוב על דברים אחרים- כל שמתרחש במוחה לא היה נראה לעין- היא הייתה נחשבת לילדה חייכנית ומסבירת פנים. לפעמים היא תהתה האם היא פשוט עצלנית שמשקרת לעצמה. שוב המחשבות לא הרפו. פתאום בלי ששמה לב דמעה חמה נזלה על לחייה, ואחריה עוד אחת.

​

חורף אהבה את נועם. לפעמים חשבה שמרוב אהבתה כלפיו היא מתחילה להשתגע..

היא החליטה לצאת לסיבוב על האופניים.

​

השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר כשיצאה החוצה. כאילו האופניים הובילו אותה בעצמם אל מתחת לבית שלו.

חורף התיישבה על ספסל מול ביתו והסתכלה על החושך.

​

תארי לעצמך מראה שכזה חשבה חורף- ניצוצות שמיים משתקפים על השדה.

כמה יפים היו שמי הלילה וכמה היה יפה השדה תחת אור הירח. אולי האושר והשמחה בורחים לטובת יצירת נופים כאלה ומשאירים אצלנו את תוגת החרדה.

כבר היה מאוחר וחורף התרפקה מעט על הספסל.

​

חורף התעוררה לטפיחה על הגב, השעה הייתה עשרה לשבע, נועם שאל אם היא רוצה כוס מים. היא ענתה בחיוב.

כשחזר עם המים האופניים כבר לא היו ודמותה של חורף לא נראתה באופק.

 

לפעמים כשחורף מבולבלת או מנסה להבין סיטואציה, היא כותבת עליה סיפור.משהו בהיכרות קרובה עם הניתוח של הדבר עצמו עוזר לה להתקרב אליה ופתאום הכל מתבהר. אולי גם רגשות אשמה עוזרים לה לכתוב, ככה היא מתנצלת לסבא כשקשה לה לבוא לארוחות ערב.

​

המפלצת מארון הבגדים

פסל מיצב, מתכת ובגדים טבולים באקונומיקה

​

בדרך כלל כחלק משגרה מסוימת המפלצת מתחילה להשתעמם. במין סוג של רוטינה כזו או אחרת כמו מחזור חודשי, מעין תהליך קבוע, היא מחפשת לשחרר החוצה את כל הריקנות שבתוכה. כשהמפלצת חדורת מטרה יהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. היא תופסת בחוזקה ומנצלת רגעי חולשה.

בפינת החדר מתגלה מתוך ארון הבגדים צל מפלצת אימתני, מכסה עד חושך מוחלט למסתכל והרואה. היא בכל כיוון, מימין, משמאל, אין כל מעבר. לאט לאט בצעדים שקטים ובפקיחות מהולת מניפולציה מוטלת בספק - בעודי חסרת אונים ומעולפת תולשת היא פיסה מגופה ומחדירה אליי, יחד עם רוחה העצובה והריקה.

בפנים היא מתפשטת לכל הגוף:

ראשון הלב,  היא מתחילה לרוקנו וחוללו עד לכמעט ריק. את כלי הדם הנותרים היא מעבירה דרך הסדין וקושרת קשר פרפר לברזל המיטה.

בזחילה ערמומית היא מגיעה לעפעפיים ומתחילה להזיל נחלים דקים וחמים. כל אודות שהותה של המפלצת מביאה בהכרח רוח מצמררת וקרה לנשמת הגוף.

בתוך החדר נוצר באלגן שאי אפשר לסדר, כאילו חדרי היה שדה קרב במלחמה עם המפלצת או עם עצמי?. ערימות כלים גבוהות ומלוכלכות מצטברות על הרהיטים, עוד צלחת או כוס לאוסף שבחדר. בגדים יוצאים מתןך הארון ומתחילים להצטבר על הרצפה. הערימה גדלה בלי די. רוח המפלצת אשר נכנסת אל הבגדים יוצרת מן הערימה יצור עשוי בגדים חסרי צבעוניות וחיים, אשר משמש גוף גשמי למפלצת. כל בגד מהארון או הרצפה נלקח לערימה שמשתוללת ומעיפה חפצים מדרכה. בזהירות ובשקט, הערימה מתקרבת לכיוון המיטה.

​

בהגיעה אליי כבר אין ביכולתי להתנגד. אני מתחילה להרגיש את הבגדים עוטפים סביבי עד שכולי נבלעת פנימה.

בתוך הערימה אווירת חמימות עוטפת מלווה ברעש עדין וחלש שמזכיר משהו בין משק כנפי שפירית לשתיקה. אמנם כבולה עודני אך ביטחון מושרה בי. ביטחון סרק.

כך נפלתי אל התבוסה, כי זיוף האמת הביטחון והחום הם המניפולציה הכי טובה של המפלצת.