עבודת מיצב, עבודת וידאו, עבודת סאונד, פיסול במתכת, ציור בשמן ואקריליק.
קטעים מתוך יומן שכתבה אמי, כשהייתי ילדה :
(פברואר 2008, שירי בת 4)
"אמא כשאני אהיה גדולה אני לא רוצה להילחם, כי אני לא רוצה למות, אף פעם בחיים אני לא אמות"
(נובמבר 2009, שירי בת 5)
אחרי ארוחת הערב שירי מתיישבת על הספה ואומרת, לאחר שהיא נאנחת:
"בא לי למות"
"למה"? אני שואלת, "כי באלי למות ואז לחזור, ואז אני אדע איך זה ואני לא אפחד למות".
(ספטמבר 2009, שירי בת 5)
שירי עושה אמבטיה, ופתאום היא עצבנית מאד:
"שירי למה את כל כך כועסת"? אני שואלת.
"כי הכל גם ככה וגם ככה" היא עונה, "אני גם אוהבת אותך, וגם לא אוהבת אותך,
והצמיד על הרגל שלי גם יפה וגם לא יפה, ואני גם אמות וגם לא אמות."
עברו מאז כמעט 15 שנה, ואני עדיין לא יודעת איך לענות לאותה השירי על אותן השאלות.
האמביוולנטיות הזו שאני מתארת לאמי בגיל חמש, עדיין איתי, גם עכשיו, בעבודה זו, אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד וגם בעצם שום דבר. בתהליך העבודה שלי ניסיתי להסתכל עמוק אל תוך אותם מקומות נשכחים בתוכי, רציתי להרגיש,להבין אותם. זה שאב ממני הרבה, התמסרתי לזה. הנחמה, הייתה לי באפשרות לתעד את מה שמצאתי, דרך כתיבה, ציור, פיסול, צילום,ועבודה בסאונד.. כל הנסיונות הללו הפכו את הכל לקצת פחות בודד ומנותק, איפשרו לאותן מקומות להיות חלק גלוי בי, חלק מהעולם. באופן מסוים, האפשרות למצוא מילים, צבעים וצלילים לאותן התחושות, הצילה אותי , פתאום נהיה מקום לאיזו הפוגה בתוך מה שהרגיש בשנים האחרונות, או אולי בעצם תמיד, כמו מלחמה.