תמרי לוינסון

To play, press and hold the enter key. To stop, release the enter key.

press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom

פולחן ירחים

הדפסי לינולאום, לוחות מתכת, פסלי חימר.

לירח כוח רב על העולם ועל האנוש המתהלך בו; על גאות ושפל הים המושפעים מכבידתו, על מחזור האישה הנקשר בעוצמת אורו המתחלפת , על ספירת הזמן ועל רבים ומשמעותיים אחרים.

 

בשנה האחרונה פירקתי והגדרתי לי ירחים.

הירחים הם מערכות היחסים אליהן נולדתי או שמא בחרתי לעצמי. אותם קשרים יוצאים דרכי ויוצרים מערכת גדולה ומסובכת, בה אני מתמרנת ומנהלת את חיי. קשרים בתוך המשפחה, קשרי אהבה וחברות, נשיות וגוף, הרעיונות השוהים במוחי ובמוחו של כל אדם שהתהלך פה לפניי; התמודדות עם מוות, עם למידה והתפתחות. ככל שהזמן עבר הבנתי שכפי שהם אישיים, הם אוניברסליים לא פחות.     על כל אלה ותנודותיהן אין לי שליטה מלאה. לעד יתקיים מערך עם דינמיקה וחוקים משלו, וובמערך הכללי כבמין משחק, אני שולפת את קלפיי, מבצעת מהלכים שהם חיי, כאשר תמיד יש עוד צד- עוד ציר זמן שיתקדם איתי או בלעדיי.

 

העבודות שנוצרו בתוך אותו התהליך קרו כמעט על אותו ציר זמן. הקלפים הראשונים היו כמעין סקיצה לנסיונות האישיים שלי להגדיר ולתחום את הסובב לכדי דימוי מוצק, עם סמלים וקו בהם ידי היא על העליונה. חשוב היה לי לפרוס מולי את המשפיע והמשחק בי ביום-יום תחילה כמעין מלחמה, חקירת האויב.  עם הזמן, יחד עם המשך פריסת ויצירת הקלפים הבאים–נהיו הקלפים כמערך איקונות אישיות.  הדימויים דרכם אני רואה לנגד עיניי את המרכיב אותי, ובהם אני מסבירה לעצמי את תפיסתי של אותם הירחים.

לעומתם קרו לוחות המתכת, שנתגלו במקרה מתוך צורך טכני (בניית קופסה לקלפים). הלוחות  שימשו כערוץ בו מצאתי חופש מהרצון שלי להגדיר, חזרתי אליהם כמעט כל יום כדי לגלות את תוצרי אתמול או כדי ליצור עוד מאורע חדש על הלוח. הצלחתי ללמוד את החלודה והתנהגותה רק מעט ואף אודה שכמעט ולא ניסיתי, יש לה חיים משלה וזמן משלה, אל עליי להאיץ בה כי היא מתפתחת הכי יפה דווקא כשאני רחוקה.

בשילוב שני הערוצים האלה ביצירה התקיים איזון שאפשר לי להמשיך ליצור.  מצד אחד לא הרגשתי שאני מדייקת וחושבת מדי, ומצד שני ולא הרגשתי שהיצירה האמנותית היא "סתם" משחק.  הפסלים הם הנברא משני הערוצים יחד, הם עבורי נולדו מאותו האיזון  ואישרו לי את אותו מסע  חיפוש והגדרה, אותו מסע כמובן לא תם, אבל אולי הגיע לסוף ההתחלה.

חלל זה מזמין אתכם לראות את הממצאים של אותם ניסיונות ומחשבות - תוצרים שנוצרו והפכו לסוג של מושא פולחן אישי שלי.

 

צילומי הצבה נוספים: גיא חביב.