עלמה מילוא

מעשה בפרפר שחזר אל הגולם

 

 

הקרנת וידאו אנימציה לתוך תיבה 45X45X23

2:26 דק'

 

כיתה י"ב היא שנה משונה. 

אני רואה מסביבי ילדים הופכים לאנשים מבוגרים שנוהגים במכוניות, מנהלים מערכות יחסים של ממש, מתפתחים אומנותית ומוצאים מסלול כלשהו לחייהם.


תמיד חשבתי שאני יודעת מי אני, ומה אופייני לי. אמנם, השנה הזו "ניערה אותי" וגרמה לי לבחור מסלול אחר. מסלול של חוסר וודאות. כל חיי חייתי לפי "התכנית" והתקדמתי בה בקצב מהיר, המתאים לקצב התפתחות הסביבה, אך השנה נעצרתי במקום, דווקא ברגעים מכריעים (לכאורה) של גיל ההתבגרות כמו סיום התיכון וגיוס לצבא. התקשיתי לקום מהמצב הדומם הזה. הקצב המהיר של התבגרות האנשים מסביבי בלבל אותי עוד יותר וכתוצאה מכך הפכתי לפסיבית יותר ויותר.

 

בעיצומה של תקופה זו, התחברתי לדימוי של גולם. 

הרגשתי שיש בי רצון לבטא את הרצונות והזעקות הפנימיות שלי , אך משום מה לא הצלחתי להוציא אותם החוצה ולעמוד על שלי. בעבר היה לי ביטחון עצמי יותר גבוה ולכן לא היה לי ברור איך "הלכתי אחורה" ואיבדתי אותו. הרגשתי כמו פרפר שעבר תהליך הפוך של התפתחות- מהפרפר היפה והמוצלח אל הגולם הקטן והסגור. 

 

גולם יודע שיהפוך לפרפר, זה תהליך מובן מאליו. כמו כן, גם תהליך ההתבגרות תמיד נתפש עבורי ככזה. אך השנה הזו, השנה של קבלת ההחלטות, גרמה לי לעצור ולשאול את עצמי- האם המסלול שקבעתי לעצמי מגיל צעיר, בו התמדתי עד כה, עדיין רלוונטי?