נוודות
אני בונה בתים. בונה אותם באנשים, במוסדות וחפצים ניידים. בניתי עשרות בתים, אבל הם כולם זמניים.
אף פעם לא הרגשתי בבית, לא בבית של אמא ולא בבית של אבא. לשני המקומות האלה יש מילת שייכות: "של אמא", "של אבא" ולא "שלי".
אני משתוקקת לארבעה קירות, יציבים פיזית ונפשית, שאוכל להעניק להם את מילת השייכות "שלי".
כשהייתי בת ארבע, ציירתי ספר תלת מימד בצורת בית עץ. בכריכה היה כיס למקם בו יצור וכל עמוד תיאר חדר אחר עם חריצים ארגונומיים ייעודיים שהיצור יוכל להחליק לתוכם. הבית שקק חיים והיה עמוס בצבעים ותיאורים מפורטים.
במשך כיתה א' ועד כיתה ג' היה לי פרויקט: בית נייד בתוך קופסת נעליים, בה יצרתי עולם קסום מבדים, נייר ופלסטלינה. תפרתי ערסל ופוך, פיסלתי אמבטיית כדורים, שולחנות, כסאות ומרפסת. אצרתי את הבית עם קישוטים ושטויות שמצאתי ברחוב. בבית חי יצור בשם אני(Anni), אותו ציירתי על הצד האחורי של קופסת קורנפלקס ועטפתי בסלוטייפ. אני נדד איתי בין הבתים, מוגן בכף היד השמאלית שלי. האגרוף שלי היה קפוץ במשך ארבע שנים.
כיום כשאני יוצרת בתים, אני לוקחת השראה מפרקטיקות עממיות מסורתיות, משימוש בטכנולוגיות חדשות עם חומרים אורגניים, מהתופעה ההולכת וגוברת של הגירה פוליטית, מבנים ארעיים וייצור דיגיטלי, תוך שילוב רגשות הנוודות שלי.
כילדה יצרתי באופן לא מודע את מה שהיה לי חסר - בית יציב לקרוא לו שלי. גדלתי בתחושת נוודות וחוסר אונים, מנותקת לחלוטין מהמושג בית. לא נטעתי שורשים, לא השתקעתי בשום מקום.
הבתים שעיצבתי הציעו לי בריחה מהמציאות שלי. עכשיו, אני רוצה לעצב למציאות טובה יותר.
"נוודות" מתעסקת בתחושות ניכור וזרות וברצון למצוא פתרון עבור התחושות.