'בחזרה הביתה'
כשעברנו לבית ה"חדש" שלנו, זה שאני גרה בו כבר שבע שנים, הייתי נוהגת לומר6 "אני רוצה הביתה," למרות שכבר הייתי בבית. כך במשך ימים רבים. הבית בו נולדתי כבר לא קיים. בהעדרו, חזרתי בעבודה זו אל בתיהם של סביי וסבתותיי - המקומות היחידים שנשארו כמעט כמו שהיו, והם לי נופי ילדות, מחוז-מולדת ומקור לכיסופים תמידיים. אהבתי אותם כל כך והנה,לנגד עיני, הם משתנים, האנשים, הסיפורים, הריחות, הטעמים, הרעשים...
העבודה שלי מדברת על משפחה. על האנשים והמקומות שאני מרגישה שהפכו אותי למי שאני היום. יצרתי אותה כמהלך תיעודי-נוסטלגי מתוך צורך עמוק, אפילו תחושת חובה, להקפיא את הרגע; לאחוז בזיכרון לפני שהכל נעלם. בדמיוני, אני מנסה להרכיב מחדש את חלקי הפאזל, את תמונות ילדותי שהולכות ומתרחקות ממני, אך גם יודעת שתמיד יישאר דבר-מה חסר. את העבודה הזו יצרתי כדי לא לשכוח; כדי שחוויות הילדות שלי לא יימוגו עם הזמן, לא יתפוגגו ויהפכו לשאריות של זיכרונות רחוקים.
כדי לזכור שככה באמת היה פה פעם. שזה לא חלום. כי בסוף, אף אחד לא יישאר. לא יהיה מי שיספר על הקוסקוס של יום שישי, הבגדים של אבא שלי אחרי העבודה, הגרעינים אחרי הארוחה, ההליכה לבית הכנסת, המקום שהיה שמור בו לסבא. המפה על השולחן, האריחים שכיסו את שביל הכניסה והבית, הגג החום שכל האחים בנו, המחסן עם כל החושך, המכסה של הביוב שעושה קולות. היין תוצרת המרתף, הבירה, התה עם השקדים הקלויים, שיחי הוורדים, הבשמים לקידוש, הנר המשולש של ההבדלה, הערבית שאני לא מבינה, הדוד שלי רוני, ה"לפתוח עוד שולחן." ארוחת בוקר שבת עם אנשובי וקרקרים, השינה באותה מיטה, התכשיטים של סבתא שלי, הדודים שלי ישנים על הרצפה בסלון אחרי ש ָסבּו נפטר. הסוכה הגדולה שבנויה רק מקרשים, הלימונדה, ה ְׁש ֹו ְר ָבה, הבּולּו והעוף השלם במוצאי כיפור, האכילה בחוץ כל השבוע שלפני פסח.
הגינה של סבתא ֹנעה בקיבוץ, עם כל העציצים. הנדנדה שפעם היתה תלויה על העץ, הבריכה ואני על הכתפיים של אבא, חג השבועות, הספרייה עם המושבים האדומים, מגרש המשחקים עם החצץ הכי כואב בעולם, המתפרה שסבתא עבדה בה, השוק, חדר האוכל (כשהוא היה מלא,) טורניר הכדור- עף, הרכבת צעצוע שבגללה הלכתי לאיבוד, הטוש במקלחת שאף פעם אי אפשר לדעת באיזה צד החמים ובאיזה צד הקרים, שביל הבנים, העלייה לגג עם אבא כדי לפנות את העלים מהמרזב, בריכת המזלות בלי מים, הרפת, בריכות הדגים ובית הקברות עם הקקטוסים.
העליה לגן היפני בחפציבה, הפעם האחת שהלכנו לבריכה, המרק בלי טיפה של מלח, הסלט עם המנגו והתותים, הצריבה של הדיסקים, הכורסאות, בובת הברווז, ההר והגינה שנשפכת פנימה, הריח של הסבון באמבטיה. המלפפון עם הקליפה בכריך, בנסיעה הביתה.
בצילומים ביקשתי להעביר ולו מעט מכל זה.
צילמתי בקיבוץ עין המפרץ, הקיבוץ בו גדלה אמא שלי ובו גרה סבתי נעה ואלי בעלה, שהוא סבא שלי לכל דבר.
צילמתי בקיבוץ חפציבה, למרגלות הר הגלבוע, אצל סבא יוסף ואשתו שלומית.
ויותר מכל צילמתי באור יהודה, בבית ברחוב הראשונים, שהיה הבית שלי ימים רבים, כל יום שישי ובכל החופשות והחגים. מקום בו קיבלתי חום, אהבה והגנה, בו דרשו שלא אודיע לפני שאני מגיעה - כי אצלך בבית אתה לא מודיע לפני שאתה בא.
תודה לכל בני המשפחה שלי שהסכימו להצטלם ולהשתתף -
לסבתא רינה, לויטו, למלכה, לאוסי ולאליה חיים.
לאבא, לאמא ולאיתמר.
לסבתא ֹנעה ולאלי, לסבא יוסף ולשלומית.
לידכם אני יכולה להיות הכי עצמי,
אתכם אני אני
ואליכם אני תמיד חוזרת.
