אחזור אליך כשאגדל / יסמין ג'ון

​

הכל התחיל  מסיפור על ילדה ואמא ציפור

 

בהתחלה, בכנפה האיתנה הציפור הייתה מכסה ועוטפת את ילדתהּ:

מגינה עליה מן המפלצות והקור.

הן היו עפות יחד שעות מעל הים הכחול, האמא תמיד מטר מתחת לבתהּ, פן תיפול.

 

אך שתיהן גדלו חרש,

ויום אחד הנערה לא הצליחה לעוף עוד.

היא המשיכה לנסות להמריא, בעיקשות עיוורת, אבל לבסוף התעייפה, נפלה למשכב ארוך.

 

כיום הילדה מרכינה ראש ובולעת דמעות בשקט מופתי.

היא לוחשת אל תוך הלילה: 

אמא, לאן כל הציפורים עפות?

ואיך הן יודעות לאן?

והאם הן מפחדות? 

או חוששות?

ואיך הן לא מתעייפות?

ומה אם אחת מהן תשכח איך לעוף?

ולמה בעצם הן עפות?

 

ממרחק עצום אמא ציפור מקשיבה למילות הפעוטה שלה,

יודעת שלעולם לא תבין אותה,

כבר מרגישה את שורשי הפרידה מכים בה,

כי היא ציפור והיא ילדה --

 

ומחר אראה חדר לבן.

הוא יהיה נקי מכל,

אפילו את כתם לידתו יסיר מעליו;

וראה בו את כל החסר.

כי אנסה להנכיח הגיון וסדר וסיבה לכל האבל,

ואשאר לבד יותר, אבודה יותר, עמוקה.

 

אהיה גדולה יותר, כבדה יותר, עם יותר מה לזכור ויותר איך לשכוח.

יהיה געגוע הנתפס בצווארו

געגוע שלא ידע מקומו

אשר חיכה לצידי מן ההתחלה