יחד עם המעבר לתלמה התעורר בי תהליך של הסתכלות עצמית, שגרם לי להרהר ולערער במי אני באמת ומה מקומי. היו בחיים שלי המון שינויים ואירועים משמעותיים מאוד באותה התקופה בכל המעגלים, ובהתחלה, איבדתי את עצמי לגמרי. הרגשתי חוסר ביטחון בחיים שלי וחוויתי התנתקות כמעט מוחלט ממי שאני ומהסביבה שלי, מתוך ניסיון לשלוט בחלקים בחיים שלי שלא היתה לי כלל שליטה עליהם, דבר שרק פגע בי.

​

בשנתיים האחרונות אני עוברת תהליך של ריפוי. להשתחרר מדפוסים רעילים שדבקו בי, להבין ולהקשיב מחדש לגוף שלי, למה שאני רוצה, ואיך שאני רוצה להתנהל, ולהוציא מהחיים שלי את כל מה שמעכב אותי מלהיות הגרסה הכי טובה לעצמי.

​

לאורך תהליך העבודה על תערוכת הגמר שלי, ניסיתי להבין מה מרגש אותי, מהי אמנות בשבילי ומה החלק שלה בהבעה העצמית שלי. עשיתי פסלים יצירי הדמיון שלי, שתפסו מקום במרחב הציבורי כיצורים רהיטיים למראה, ששילבו בין המציאות שמולי לבין הראייה של המציאות דרך העיניים והמחשבות הפנימיות שלי. כל גוף עבודה העביר בתוכו את תהליך ההתמודדות שלי בהיבטים שונים בחיי, כשהוא משלב חיים וסוראליסטיות שנובעים מרעיונות שריגשו אותי, ועזרו לי להעביר קשיים ומחשבות על עצמי שלא הצלחתי להעביר במילים. שיחקתי עם חומרים וגיליתי דרכי עבודה חדשות, ולאט לאט נוצר גוף של עבודות שיצרו יחד חלל מרוהט.

​

העבודה היא מראה שלי, והיא גם מכריחה אותי להתייצב מולי ולהקדיש את הרגע להסתכל ו"להתמודד עם עצמי", דבר שלא הקדשתי לו זמן כלל בתקופה הרעה שלי. העבודה שלי הפכה להיות הקריאה שלי אל עצמי לפעולה, כשהיא מחייבת אותי לזכור שעלי לדאוג גם לי, להקדיש זמן ומקום לעצמי, ולקבל את כל החלקים שבי, בשאיפה להגיע למצב בו אני ארגיש בנוח בעור שלי, בתודעה שלי, ואדע להסתכל במראה ולהיות שלמה עם מה שאני רואה, חיצונית ופנימית, מתוך הבנה שלי כי רק פעולה אקטיבית במרחב היום יומי שלי לשינוי, היא שעוזרת לי להשתנות באופן האפקטיבי ביותר.

​

השאלה מהו המקום שלי בעולם, מה אני תורמת לו ואיך אני תופסת בו מרחב העסיקה והפחידה אותי תמיד. הפחד הגדול ביותר שלי תמיד היה להישכח, להעלם, מכיוון שהקיום שלי הינו חסר ערך. העבודה לא רק נוצרה בכדי לגרום לי להתגאות בערך שלי ולקחת אחריות על המקום שלי, שמגיע לי לדרוש וליצור, היא גם ייצוג שלי- אלו המחשבות שלי, ייצוג שלי במרחב שתופס נפח ומציב את הצופים מולו- זו אני, וזה מה שאני מביאה לעולם. אני מרגישה כי בעולם שלנו, לאבד את הזהות שלנו ולהרגיש בחוסר במקום משלך בעולם, הוא דבר קל ונפוץ מאוד. לי, עדיין קשה לצאת אל העולם, כמו שקשה לי עדיין להסתכל במראה ולהרגיש אהבה וקבלה שלמים, אבל האמנות שלי עוזרת לי בתהליך הזה, ואני שואפת לנסות ולעזור גם לאחרים.

​

כחלק מהרצון שלי להבין ולחדד מחשבות שלי התחלתי לעשות מדיטציה. החלטתי להשתמש בכלי הזה בעבודה שלי, ולשקף בה את הניסיון היום יומי שלי. המיצב שלי הוא מרחב מדיטטיבי שנותן מקום לכל האספקטים הללו ללא שיפוטיות. הוא הדמייה של המקום הבטוח והרגוע בתודעה שלי במהלך מדיטציה בו אני לבדי. הפריטים במיצב הם יצירי הדמיון שלי, והם כולם לשם יצירת אותה תחושה. בכל אחד מהם הושקעה מחשבה עמוקה, מהחומריות ועד לצורה. המראה למשל, מוצבת על שורש אלון, שמייצג קרקוע וביטחון, והפוף ממולא במחטי אורן, עץ המחטא ומגן. היה לי חשוב כי לכל פעולה בחלל שלי תהיה משמעות, וכל אובייקט יווצר במודעות. המיצב אינו תלוי מקום או זמן, מתוך ניסיון לגרום לצופה להרגיש כאילו זהו פתח אל תוך תודעה. שלי- או שלו.

​

אני מזמינה את הצופה לשבת על הכיסא מול המראה ולהתבונן בעצמו, לתת לעצמו את המרחב והרשות המלאה להקדיש את הזמן הזה לו ולו בלבד.